מצות עשה אחת, והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שתבוא על הציבור. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם--והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י,ט)--כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו.
א,ב ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן--ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
א,ג אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית--הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" (ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו--אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי.
א,ד ומדברי סופרים, להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמיים; ובימי התענייות האלו, זועקין בתפילות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד: ואם היו במקדש, מריעין בחצוצרות ובשופר; השופר מקצר, והחצוצרות מאריכות--שמצות היום, בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר "בחצוצרות, וקול שופר--הריעו, לפני המלך ה'" (תהילים צח,ו).
א,ה תענייות אלו שגוזרין על הציבור מפני הצרות, אינן יום אחר יום, שאין רוב הציבור, יכולים לעמוד בדבר זה. ואין גוזרין כתחילה תענית, אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו ובשני שלאחריו; וכן על סדר זה, שני וחמישי ושני, עד שירוחמו.
א,ו אין גוזרין תענית על הציבור, לא בשבתות ולא בימים טובים. וכן אין תוקעין בהן, לא בשופר ולא בחצוצרות; ולא זועקים ומתחננים בהם בתפילה, אלא אם כן הייתה עיר שהקיפוה גויים, או נהר, או ספינה המיטרפת בים. אפילו יחיד הנרדף מפני גויים, ומפני ליסטים, ומפני רוח רעה--מתענין עליהם בשבת, וזועקין ומתחננים בתפילות. אבל אין תוקעין, אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לילך ולעזור אותם ולהצילן.
א,ז וכן אין גוזרין תענית בתחילה בראשי חודשים, או בחנוכה ופורים, או בחולו של מועד; ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד, ופגע בהן יום מאלו--מתענין, ומשלימין היום בתענית.
א,ח תענייות אלו שמתענין על הצרות--אין מתענין בהן לא עוברות, ולא מניקות, ולא קטנים; ומותרין לאכול בלילה, אף על פי שמתענין למחר--חוץ מתענית המטר, כמו שיתבאר. וכל תענית שאוכלין בה בלילה, בין ציבור בין יחיד--הרי זה אוכל ושותה, עד שיעלה עמוד השחר: והוא, שלא ישן; אבל אם ישן, אינו חוזר ואוכל.
א,ט כשם שציבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד: הרי שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורין--יש לו להתענות עליו, ולבקש רחמים בתפילתו; ואומר עננו, בכל תפילה שמתפלל. ולא יתענה בשבתות, ולא במועדות, ולא בראשי חודשים, ולא בחנוכה ופורים.
א,י כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום, אינה תענית. כיצד מקבלה--כשיתפלל תפילת מנחה, אומר בתפילה עננו, וגומר בליבו להתענות למחר. אף על פי שהוא אוכל בלילה, לא הפסיד כלום; וכן אם גמר, וקיבל עליו להתענות שלושה או ארבעה ימים זה אחר זה--אף על פי שהוא אוכל בכל לילה ולילה, לא הפסיד תעניתו, ואינו צריך כוונה, לכל יום ויום מבעודו.
א,יא קיבל עליו מבעוד יום להתענות למחר בלבד, והתענה, וללילה נמלך להתענות ביום שני--אף על פי שלן בתעניתו, אינה תענית, מפני שלא קיבלה עליו, מבעוד יום; ואין צריך לומר שהיה אוכל ושותה בלילה, והשכים בבוקר ונמלך להתענות--שאין זו תענית כלל.
א,יב הרואה חלום רע--צריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו, ויחפש בהן, ויחזור בתשובה; ומתענה, ואפילו בשבת. ומתפלל עננו בכל תפילה, אף על פי שלא קיבלה עליו מבעוד יום. והמתענה בשבת--מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת.
א,יג מתענה אדם שעות, והוא שלא יאכל כלום שאר היום. כיצד: הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות, או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום--הרי זה מתענה אותן שעות, ומתפלל בהן עננו, שהרי קיבל עליו התענית, קודם שעות התענית; וכן אם אכל ושתה, ואחר כך התחיל להתענות שאר היום--הרי זו תענית שעות.
א,יד כל השרוי בתענית--בין שהיה מתענה על צרתו, או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם--הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן: כעניין שנאמר "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג,לט). ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית--והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט. שכח ואכל, משלים תעניתו.
א,טו יחיד שהיה מתענה על החולה, ונתרפא, על צרה, ועברה--הרי זה משלים תעניתו. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, הרי זה מתענה ומשלים; הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, הרי זה מתענה עימהן. שכח ואכל ושתה, אל יתראה בפניהם; ואל ינהוג עידונין בעצמו.
א,טז ציבור שהיו מתענין על הגשמים, וירדו להן גשמים--אם קודם חצות--לא ישלימו, אלא אוכלין ושותין, ומתכנסין, וקוראין הלל הגדול: שאין אומרין הלל הגדול, אלא בנפש שבעה וכרס מלאה. ואם אחר חצות--הואיל ועבר רוב היום בקדושה, ישלימו תעניתן. וכן אם היו מתענין על צרה ועברה, על שמד ובטל--אם קודם חצות, לא ישלימו; ואם אחר חצות, ישלימו.
א,יז בכל יום תענית שגוזרין על הציבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת, ובודקים על מעשה אנשי העיר, מאחר תפילת שחרית עד חצי היום; ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב, רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה, שנאמר "מוסר ה', בני אל תמאס; ואל תקוץ, בתוכחתו" (משלי ג,יא); ומפטירין בנביא בתוכחות מעניין הצרה. ורביע היום האחרון, מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כוחם.
ב,א אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהם--על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל היירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר.
ב,ב כל עיר שיש בה צרה מכל אלו--אותה העיר מתענה ומתרעת, עד שתעבור הצרה; וכל סביבותיה--מתענות ולא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום, אין צועקין ולא מתריעין בשבת, כמו שאמרנו--חוץ מצרת המזונות, שצועקין עליה אפילו בשבת; אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות, בשבת.
ב,ג על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד: גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה--הרי אלו מתענין ומתריעין, עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם, מתענין; אבל אין מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן.
ב,ד על החרב כיצד: אפילו חרב של שלום, כגון שערכו מלחמה גויים עם גויים ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה--הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה, שנאמר "וחרב, לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו,ו), מכלל שראיית המלחמה צרה.
ב,ה איזה הוא דבר--עיר שיש בה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר. היו בה אלף, ויצאו ממנה שישה מתים בשלושה ימים זה אחר זה--הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר. וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה, בכלל מניין אנשי המדינה לעניין זה.
ב,ו היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גלייות ישראל עליהן. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת--שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו.
ב,ז אין מתענין על חיה רעה, אלא בזמן שהיא משולחת. כיצד: נראתה בעיר ביום, הרי זו משולחת. נראתה בשדה ביום--אם ראתה שני בני אדם, ולא ברחה מפניהם--הרי זו משולחת. ואם הייתה שדה סמוכה לאגם, וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם--הרי זו משולחת; לא רדפה אחריהם, אינה משולחת. ואם הייתה באגם--אפילו רדפה אחריהם--אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהם ואכלה אחד מהן. אבל אם אכלה שניהם באגם, אינה משולחת: מפני שזה הוא מקומה; ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת.
ב,ח בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות--הואיל והן מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה--הרי זו משולחת; ואם לא הגיעה למידה זו, אינה משולחת, שאלו בני אדם, הם שסיכנו בעצמם ובאו למקום החיות.
ב,ט שאר מיני רמש הארץ ורמש העוף ששולחו והזיקו--כגון שילוח נחשים ועקרבים, ואין צריך לומר צרעין ויתושין והדומה להן--אין מתענין עליהם, ולא מתריעין; אבל זועקין, בלא תרועה.
ב,י על הארבה ועל החסיל: אפילו לא נראה מהן אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, מתענין ומתריעין עליהן; ועל הגובאי, בכל שהוא. אבל החגב--אין מתענין עליו, ולא מתריעין; אלא זועקין בלבד.
ב,יא על השידפון ועל היירקון: משיתחיל בתבואה; ואפילו לא התחיל אלא במקום קטן כמלוא פי תנור, גוזרין עליו תענית ומתריעין.
ב,יב על המפולת כיצד: הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים, שאינן עומדים בצד הנהר--הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבניין והורגין, מתענין ומתריעין עליהן.
ב,יג על החוליים כיצד: הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן, והיו מתים באותו החולי--הרי זו צרת ציבור, וגוזרין לה תענית ומתריעין. וכן חיכוך לח, הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הציבור, מתענין ומתריעין עליו; אבל חיכוך יבש, צועקים עליו בלבד.
ב,יד על המזונות כיצד: הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן, עד שיצטרך התגר למכור שווה עשרה בשישה ואחר כך ימצא לוקח--הרי זו צרת ציבור, ומתריעין עליה; וזועקין עליה, בשבת.
ב,טו על המטר כיצד: הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצירו להן--הרי אלו מתפללין עליהן, שאין לך צרה גדולה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן. ובארץ ישראל, אין מתפללין על רוב הגשמים, מפני שהיא ארץ הרים, ובתיהם בנויים באבנים; ורוב הגשמים טובה להן, ואין מתענין להעביר את הטובה.
ב,טז תבואה שצמחה ונמנע המטר, והתחילו צמחין ליבש--הרי אלו מתענין וזועקין עד שיירדו גשמים, או שייבשו הצמחים. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל, שהוא זמן פריחת האילנות שם, ולא ירדו גשמים--הרי אלו מתענין וזועקין עד שיירדו גשמים הראויין לאילנות, או עד שיעבור זמנם.
ב,יז וכן אם הגיע זמן חג הסוכות, ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות--הרי אלו מתענין עד שיירד גשם הראוי לבורות; ואם אין להם מים לשתות, מתענים על הגשמים--בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה.
ב,יח פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, בימות הגשמים--הרי זו מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שיירדו הגשמים, או עד שיעבור זמנם.
ג,א הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים--אם הגיע שבעה עשר במרחשוון, ולא ירדו גשמים, מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות, שני וחמישי ושני; וכל התלמידים, ראויין לכך.
ג,ב הגיע ראש חודש כסליו, ולא ירדו גשמים--בית דין גוזרין שלוש תענייות על הציבור, שני וחמישי ושני; ומותרין בהן לאכול ולשתות, בלילה. ואנשי משמר אין מתענין עימהן, מפני שהן עוסקין בעבודה; וכל העם נכנסים לבתי כנסייות, ומתפללין וזועקין ומתחננין, כדרך שעושין בכל התענייות.
ג,ג עברו אלו ולא נענו--בית דין גוזרין שלוש תענייות אחרות על הציבור, חמישי ושני וחמישי; ובשלוש אלו אוכלין ושותין מבעוד יום, כמו שעושין בצום כיפור. ואנשי משמר מתענין מקצת היום, ולא משלימין; ואנשי בית אב, והם העוסקין בעבודה באותו היום, לא יהיו מתענים כל עיקר. וכל תענית שאוכלין בה מבעוד יום--אם אכל ופסק, וגמר שלא לאכול--אינו חוזר ואוכל, אף על פי שיש שהות ביום.
ג,ד בשלוש תענייות אלו, כל העם אסורין בעשיית מלאכה, ביום; ומותרין, בלילה. ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין, אבל פניו ידיו ורגליו מותר; לפיכך נועלין את המרחצאות. ואסורין בסיכה; ואם להעביר את הזוהמה, מותר. ואסורין בתשמיש המיטה. ובנעילת הסנדל, בעיר; אבל בדרך, מותר לנעול. ומתפללין בבתי כנסייות, וזועקין ומתחננין כשאר התענייות.
ג,ה עברו אלו ולא נענו--בית דין גוזרין שבע תענייות אחרות על הציבור, שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. ובאלו השבע בלבד, עוברות ומניקות מתענות, אבל בשאר התענייות, אין עוברות ומניקות מתענות; ואף על פי שאינן מתענות, אין מענגין עצמן בפינוקין, אלא אוכלות ושותות כדי קיום הוולד.
ג,ו ובשבע תענייות אלו, אנשי משמר מתענין ומשלימין; ואנשי בית אב מתענין מקצת היום, ולא משלימין. וכל דבר שהוא אסור בשלוש אמצעייות, אסור באלו השבע האחרונות.
ג,ז ויתרות אלו, שבהן בלבד מתריעין ומתפללין, ברחוב העיר; ומורידין זקן להוכיח לעם, כדי שישובו מדרכם. ומוסיפין שש ברכות בתפילת שחרית, ובתפילת מנחה--ונמצאו מתפללין ארבע ועשרים ברכות. ונועלין את החנייות, ובשני מטין לעת ערב ופותחין את החנייות; אבל בחמישי, פותחין כל היום, מפני כבוד השבת: ואם יש לחנות שני פתחים, פותח אחת ונועל אחת; ואם יש לחנות איצטבה לפניה--פותח כדרכו בחמישי, ואינו חושש.
ג,ח עברו אלו ולא נענו--ממעטין במשא ומתן, ובבניין של שמחה כגון ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ואהלים. וממעטין באירוסין ונישואין, אלא אם כן לא קיים מצות פרייה ורבייה; וכל מי שקיים מצות פרייה ורבייה, אסור לו לשמש מיטתו בשני רעבון. וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחברו; ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום, כנזופין וכמנודין למקום, ועם הארץ שנתן להם שלום, מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש.
ג,ט תלמידי חכמים חוזרין לבדם, ומתענים חמישי ושני וחמישי ושני, עד שייצא ניסן של תקופה; אבל לא הציבור, שאין גוזרין על הציבור בשביל גשמים שלא ירדו יתר משלוש עשרה תענייות אלו. וכשמתענין היחידים עד שייצא ניסן, מותרין לאכול בלילה; ומותרין בעשיית מלאכה, וברחיצה, וסיכה, ותשמיש, ונעילת הסנדל, כשאר כל התענייות. ומפסיקין לראשי חודשים, ולפורים.
ג,י יצא ניסן של תקופה, והוא כשתגיע השמש לתחילת מזל שור--אין מתענים: שאין הגשמים בזמן הזה, אלא סימן קללה, הואיל ולא ירדו כל עיקר, מתחילת השנה.
ג,יא [י] במה דברים אמורים, בארץ ישראל, וכל הדומה לה. אבל מקומות שעונת הגשמים שלהן קודם שבעה עשר במרחשוון, או לאחר זמן זה--כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים, יחידים מתענים שני וחמישי ושני; ומפסיקין בראשי חודשים, וחנוכה ופורים. ושוהין אחרי כן כמו שבעה ימים; אם לא ירדו גשמים--בית דין גוזרין על הציבור שלוש עשרה תענייות, על הסדר שאמרנו.
ג,יב [יא] כל תענית שגוזרין הציבור בחוצה לארץ--אוכלים בה בלילה, ודינה כדין שאר התענייות: שאין גוזרין על הציבור תענית כגון צום כיפור אלא בארץ ישראל בלבד, ובגלל המטר, ובאותן עשר תענייות, שהן שלוש אמצעייות ושבע אחרונות.
ד,א בכל יום ויום משבע תענייות האחרונות של מטר, מתפללין על סדר זה: מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ועל גבי ספר תורה, כדי להרגיל את הבכייה, ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר, ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין, במקום הנחת תפילין, כדי שייכלמו וישובו; וכל אחד ואחד, נוטל ונותן בראשו.
ד,ב ואחר כך מעמידין ביניהן, והן יושבין, זקן חכם. לא היה שם זקן חכם, מעמידין חכם; לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידין אדם של צורה. והוא אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים--שכן מצינו באנשי נינווה, שלא נאמר בהן וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלוהים את מעשיהם" (יונה ג,י). ובקבלה הוא אומר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב,יג). ומוסיף בעניינות אלו, כפי כוחו, עד שיכניע ליבם, וישובו תשובה גמורה.
ד,ג ואחר שגומר זה דברי כיבושין, עומדין בתפילה; ומעמידין שליח ציבור, הראוי להתפלל בעניינות אלו. ואם היה אותו שאמר דברי הכיבושין ראוי להתפלל, מתפלל; ואם לאו, מורידין אחר.
ד,ד ואיזה הוא הראוי להתפלל בעניינות אלו--איש שהוא רגיל בתפילה, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ומיטפל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה. ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלווים עליו, בעל עבירה--אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות. ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם; ויש לו נעימה, וקולו ערב. ואם היה זקן עם כל המידות האלו, הרי זה מפואר; ואם אינו זקן, הואיל ויש בו כל המידות האלו, יתפלל.
ד,ה ושליח ציבור מתחיל, ומתפלל עד ברכת גואל ישראל; ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה, ואומר "אל ה', בצרתה לי" (תהילים קכ,א), "אשא עיניי, אל ההרים . . ." (תהילים קכא,א), "ממעמקים קראתיך, ה'" (תהילים קל,א), "תפילה, לעני כי יעטוף" (תהילים קב,א). [ו] ואומר דברי תחנונים, כפי כוחו; ואומר ראה בעוניינו וריבה ריבנו ומהר לגואלנו, ומתחנן; ואומר בסוף תחנוניו--מי שענה את אברהם בהר המורייה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', גואל ישראל.
ד,ו [ז] ומתחיל להוסיף שש ברכות שהוא מוסיף, זו אחר זו; מתחנן בכל אחת מהן בדברי תחנונים, ופסוקים מדברי קבלה ומכתבי הקודש כפי שהוא רגיל, וחותם בכל אחת מהן, בחתימות אלו:
ד,ז [ח] בראשונה הוא חותם--מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות.
ד,ח [ט] בשנייה הוא חותם--מי שענה את יהושוע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע תרועה.
ד,ט [י] בשלישית הוא חותם--מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע צעקה.
ד,י [יא] ברביעית הוא חותם--מי שענה את אלייהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.
ד,יא [יב] בחמישית הוא חותם--מי שענה את יונה ממעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', העונה בעת צרה.
ד,יב [יג] בשישית הוא חותם--מי שענה את דויד ושלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה', המרחם על הארץ.
ד,יג וכל העם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, כדרך שעונין אחר כל הברכות. [יד] ואומר רפאנו ה' ונירפא . . ., וגומר התפילה על הסדר; ותוקעין בחצוצרות. וכסדר הזה, עושין בכל מקום.
ד,יד [טו] כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלים, היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח; ומתפללין כסדר הזה, וכשמגיע שליח ציבור לומר מי שענה את אברהם, אומר--ברוך אתה ה' אלוהים אלוהינו, אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם; ברוך אתה ה', גואל ישראל. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחזן הכנסת אומר לתוקעים, תקעו הכוהנים, תקעו. וחוזר המתפלל ואומר, מי שענה את אברהם בהר המורייה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ואחר כך תוקעין הכוהנים, ומריעין ותוקעין.
ד,טו [טז] וכן בברכה השנייה לזו, שהיא ראשונה מן השש שמוסיף, חותם בה--ברוך אתה ה' אלוהים אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם; ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחזן הכנסת אומר להן, הריעו בני אהרון, הריעו. וחוזר שליח ציבור ואומר, מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ואחר כך מריעין, ותוקעין ומריעין.
ד,טז [יז] וכן על כל ברכה וברכה, באחת אומר תקעו, ובאחת אומר הריעו--עד שיגמור כל שבע הברכות; ונמצאו הכוהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין--שבע פעמים. ואין עושים סדר זה אלא בהר הבית, בלבד; וכשהן תוקעין ומריעין שם, תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחד, כמו שאמרנו.
ד,יז [יח] שבע תענייות האלו--כל מקום שגוזרין אותם שם--אחר שמתפללין, יוצאין כל העם לבית הקברות, ובוכין ומתחננים שם: כלומר, הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם. ובכל תענית מתענייות הצרות שגוזרין על הציבור, מתפללין תפילת נעילה בכל מקום.
ד,יח [יט] ירדו להם גשמים--עד מתיי יהיו יורדין, ויפסקו הציבור התענית--משיירדו בעומק הארץ החרבה טפח, ובבינונית טפחיים; ובעבודה, עד שיירדו בעומקה שלושה טפחים.
ה,א יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).
ה,ב ואלו הן: יום שלושה בתשרי--שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותן; ועשירי בטבת--שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק; ושבעה עשר בתמוז, חמישה דברים אירעו בו--נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה, והעמיד צלם בהיכל.
ה,ג ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו--נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "ציון שדה תיחרש" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).
ה,ד וארבעת ימי הצומות האלו--הרי הן מפורשין בקבלה, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח,יט): צום הרביעי--זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי--זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי--זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי--זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי.
ה,ה ונהגו כל ישראל בזמנים אלו, להתענות בשלושה עשר באדר, זכר לתענית שנתענו בימי המן, שנאמר "דברי הצומות, וזעקתם" (אסתר ט,לא). ואם חל שלושה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת; חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו, אין מתריעין ולא מתפללין תפילת נעילה; אבל קורין בתורה שחרית ומנחה ב"ויחל משה" (שמות לב,יא). ובכולן אוכלים ושותין בלילה, חוץ מתשעה באב.
ה,ו משייכנס אב, ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית, אסור. וכבר נהגו ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו, ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית; ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית.
ה,ז תשעה באב--לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין אלא מבעוד יום; ובין השמשות שלו, אסור כיום הכיפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, בסעודה המפסיק בה; אבל שותה הוא יין מגיתו שיש לו שלושה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלושה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין.
ה,ח במה דברים אמורים, שאכל ערב תשעה באב אחר חצות; אבל אם סעד קודם חצות--אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת--אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה; וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום.
ה,ט זו היא מידת כל העם, שאינן יכולין לסבול יותר מדיי. אבל חסידים הראשונים, כך הייתה מידתן--ערב תשעה באב מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור לכיריים ואוכלה; ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה; ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת.
ה,י עוברות ומניקות, מתענות ומשלימות בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים; ואסור בסיכה של תענוג, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה--כיום הכיפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה, עושין; ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אינן עושין. ובכל מקום, תלמידי חכמים בטילין בו; ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה, אינו רואה סימן ברכה.
ה,יא תלמידי חכמים, אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דווים נאנחים, כאבילים; ואם נתן להם עם הארץ שלום, מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים, ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות; ואינו קורא אלא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן, בטילין בו. ומקצת חכמים, נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.
ה,יב משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר, כבניין המלכים; אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח, בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת, הרי זו בחזקתה, ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים.
ה,יג וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי, בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן, כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא, לוקח אפר מוקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים, כדי לזכור ירושלים, שנאמר "אם אשכחך, ירושלים--תשכח ימיני. תדבק לשוני, לחיכי--אם לא אזכרכי: אם לא אעלה, את ירושלים--על, ראש שמחתי" (תהילים קלז,ה-ו).
ה,יד וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, כולם; וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר--אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען: מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין--אסורה, שנאמר "בשיר, לא ישתו יין" (ישעיהו כד,ט); וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
ה,טו ואחר כך גזרו על עטרות חתנים, שלא יניח החתן בראשו שם כליל, שנאמר "הסיר המצנפת, והרים העטרה" (יחזקאל כא,לא). וכן גזרו על עטרות כלות, אם היו כסף וזהב; אבל של גדיל, מותרת לכלה.
ה,טז מי שראה ערי יהודה בחורבנם--אומר "ערי קודשך, היו מדבר" (ישעיהו סד,ט), וקורע. ראה ירושלים בחורבנה--אומר "בית קודשנו ותפארתנו . . ." (ישעיהו סד,י), וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; וכשיגיע למקדש, קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחילה, כשיבוא מדרך המדבר--קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים.
ה,יז כל הקרעים האלו כולם, בידו ומעומד; וקורע כל כסות שעליו, עד שיגלה את ליבו. ואינו מאחה קרעים אלו, לעולם; אבל רשאי הוא לשוללן למוללן ללקטן ולתופרן, כמין סולמות.
ה,יח היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא--אם תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר שלושים יום, חוזר וקורע.
ה,יט כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט).