יש בכללן תשע מצוות--שמונה מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש ביכורים ולהעלותן למקדש; (ב) שלא יאכל הכוהן ביכורים חוץ לירושלים; (ג) לקרות עליהן; (ד) להפריש חלה לכוהן; (ה) לתת זרוע ולחיים וקיבה לכוהן; (ו) ליתן לו ראשית הגז; (ז) לפדות בכור הבן וליתן פדיונו לכוהן; (ח) לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכוהן; (ט) לערוף פטר חמור, אם לא רצה לפדותו. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א ארבע ועשרים מתנות כהונה ניתנו לכוהנים, וכולן מפורשין בתורה; ועל כולן נכרתה ברית לאהרון. וכל כוהן שאינו מודה בהן--אין לו חלק בכהונה, ואין נותנין לו מתנה מהן. [ב] וכל האוכל מתנה שיש בה קדושה מהן, מברך אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לאכול כך וכך.
א,ב [ג] שמונה מתנות מהם--אין אוכלין אותן הכוהנים, אלא במקדש לפנים מחומת העזרה; וחמש מתנות--אין אוכלין אותן, אלא בירושלים לפנים מחומת העיר; וחמש מתנות--אין זוכין בהן מן התורה, אלא בארץ ישראל בלבד; וחמש מתנות--זוכין בהן, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ומתנה אחת--זוכין בה מן המקדש.
א,ג [ד] מה הן השמונה שאין נאכלין אלא במקדש--בשר החטאת, אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה; ובשר האשם, בין תלוי בין ודאי; וזבחי שלמי ציבור; ומותר העומר; ושיירי מנחות ישראל; ושתי הלחם; ולחם הפנים; ולוג שמן של מצורע: אלו אין נאכלין אלא במקדש.
א,ד [ה] ומה הן החמש שאין נאכלין אלא בירושלים--חזה ושוק של שלמים, והמורם מן התודה, והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והביכורים: אלו אין נאכלין אלא בירושלים.
א,ה [ו] ומה הן החמש שבארץ ישראל--התרומה ותרומת מעשר והחלה, ושלושתן קודש; וראשית הגז ושדה אחוזה, ושניהן חולין: אלו אין זוכין בהן מן התורה אלא בארץ ישראל. ואין אוכלין תרומות וחלות של ארץ ישראל, אלא בארץ ישראל.
א,ו [ז] ומה הן החמש שזוכין בהן הכוהנים בכל מקום--המתנות, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, והחרמים; וחמשתן חולין לכל דבר.
א,ז [ח] והמתנה שזוכין בה מן המקדש, היא עורות העולות; והוא הדין, לשאר עורות קודשי קודשים--כולן לכוהנים.
א,ח [ט] השמונה מתנות שאין נאכלין אלא במקדש--כולן קודשי קודשים הן, ואין נאכלין אלא לזכרי כהונה כמו שיתבאר במקומו; ובהן נאמר "כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח,י).
א,ט [י] החמש שבירושלים--קודשים קלים הן, ונאכלין לזכרים ולנקבות; ובהן נאמר "לך נתתים ולבניך ולבנותיך איתך, לחוק עולם" (במדבר יח,יא). ואף על פי כן אין ניתנין אלא לזכרי כהונה, שהרי לאנשי משמר הן; והבכור מקריבין חלבו ודמו, ואין מקריב אלא איש.
א,י וכן עורות קודשי קודשים, ושדה אחוזה, והחרמים, וגזל הגר--אין זוכין בהן אלא אנשי משמר, כמו שיתבאר; וכן פדיון הבן לזכרי כהונה, שכן נאמר בו "ונתת הכסף, לאהרון ולבניו" (במדבר ג,מח). ופטר חמור, לזכרי כהונה--שדין הבכורות כולן שווה, לזכרים ולא לנקבות.
א,יא הנה למדת שהמתנות שניתנין לנקבות כזכרים, חמש מתנות--תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ומתנות בהמה, וראשית הגז.
א,יב ומניין אני אומר שראשית הגז ניתנת לכוהנת: שהרי נאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך, וראשית גז צאנך--תיתן לו" (דברים יח,ד)--מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים, אף ראשית הגז ניתנת לנקבות כזכרים.
א,יג [יב] מנו חכמים מתנות אלו על דרך אחרת ואמרו, עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרון; ואלו הן--עשר במקדש, ארבע בירושלים, ועשר בגבולין:
א,יד [יג] עשר במקדש--חטאת, וחטאת העוף, אשם, ואשם תלוי, זבחי שלמי ציבור, ולוג שמן של מצורע, שתי הלחם, ולחם הפנים, שיירי מנחות, ומותר העומר. [יד] ארבע בירושלים--הבכורה, והביכורים, ומורם מתודה ואיל נזיר, ועורות הקודשים.
א,טו עשר בגבולין--תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, שדה חרמים, ושדה אחוזה, וגזל הגר. ולפי חשבון זה, חשב כל המורם מקודשים קלים מתנה אחת--והן חזה ושוק המורם מכל זבח שלמים, עם הלחם המורם עימהם אם היה תודה, עם הזרוע המורמת מאיל נזיר, עם הלחם המורם עימה, עם חזה ושוק: הואיל ושלושתן שלמים הן, חשב המורם מהם מתנה אחת.
א,טז כל המתנות שהן תלויות בקרבנות, תתבאר כל אחת ואחת מהן במקומה מהלכות הקרבנות; וכן גזל הגר יתבאר בהלכות גזילה. וכבר ביארנו דין שדה אחוזה ודין החרמים בהלכות ערכים, ודין תרומה ותרומת מעשר בהלכות תרומות.
א,יז ובהלכות אלו, אבאר משפטי המתנות שאינן תלויין בקרבנות; והן--הביכורים, והחלה, והמתנות, וראשית הגז, ופדיון הבן, ופטר חמור.
ב,א מצות עשה להביא ביכורים למקדש; ואין הביכורים נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד, שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו). ומביאין ביכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריה, שהקונה בסוריה כקונה בירושלים.
ב,ב אבל עמון ומואב, ומצריים ובבל--אף על פי שהן חייבין בתרומה ומעשרות מדבריהם, אין מביאין מהן ביכורים; ואם הביא ביכורים מחוצה לארץ, אינן ביכורים.
ב,ג [ב] אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ, והם החיטים והשעורים והענבים והתאנים והרימונים והזיתים והתמרים; ואם הביא חוץ משבעת המינין, לא נתקדשו.
ב,ד [ג] אין מביאין לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר; אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים, לפי שהן מן המובחר. ואם הביא שלא מן המובחר--כגון תמרים שבהרים, ותאנים סוכות ומרוקבות, וענבים מאובקות ומעושנות--לא נתקדשו.
ב,ה [ד] אין מביאין ביכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד, שנאמר "פרי האדמה" (דברים כו,ב; דברים כו,י); ואם הביא משקה, אין מקבלין ממנו. [ה] הקרובים לירושלים, מביאין תאנים וענבים לחים; והרחוקין, מביאין אותן גרוגרות וצימוקין.
ב,ו אין מביאין ביכורים קודם עצרת, שנאמר "וחג הקציר ביכורי מעשיך" (שמות כג,טז). ואם הביא, אין מקבלין ממנו; אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת, ויקרא עליהן. וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה--שהביכורים שביכרו אחר חנוכה, הרי הן חשובין משנה הבאה; ויניח אותן עד אחר העצרת.
ב,ז אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד--לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה עשר בו.
ב,ח אחד הנוטע ואחד העולה מאליו, שנאמר "ביכורי כל אשר בארצם" (במדבר יח,יג). [ח] ופירות של שותפין חייבים בביכורים, שנאמר "כל אשר בארצם". [ט] הגדל בעציץ, אף על פי שהוא נקוב, והגדל בספינה--אינו מביא ממנו כל עיקר, שנאמר "בארצם"; אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה.
ב,ט [י] הנוטע אילן בתוך שדהו, והבריכו לתוך שדה חברו או לרשות הרבים, או שהיה נטוע בשדה חברו או ברשות הרבים, והבריכו בתוך שדהו, או שהיה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו, ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך--אינו מביא ביכורים לא ממה שהוציא ברשות זו, ולא מן הצד שברשות האחרת: שנאמר "ביכורי אדמתך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו), עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך.
ב,י [יא] נתן לו חברו רשות להבריך בתוך שלו, אפילו לשעה--הרי זה מביא. ואם היה האילן סמוך למצר חברו, או נוטה לשדה חברו--אף על פי שחייב להרחיק, הרי זה מביא ממנו וקורא: שעל מנת כן, הנחיל יהושוע את הארץ.
ב,יא [יב] האריסין, והחוכרין, ובעלי זרוע שאונסין את הבעלים ולוקחין ארצותם מהן בפחות, והגזלנין--אינן מביאין ביכורים, ואפילו נתייאשו הבעלים: שנאמר "ביכורי אדמתך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו).
ב,יב [יג] הקונה אילן אחד בתוך שדה חברו--אינו מביא, לפי שאין לו קרקע. והקונה שלוש אילנות, יש לו קרקע; ואף על פי שאין לו אלא האילנות בלבד, הרי הוא כמי שקנה קרקע. קנה אילן אחד וקרקעו, הרי זה מביא.
ב,יג [יד] הלוקח פירות תלושין, ולקח הקרקע--הרי זה מביא ביכורים, שהרי יש לו קרקע ופירותיה. מכר לו פירות חוץ מן הקרקע, אפילו מחוברים--מוכר אינו מביא, שהרי אין לו פירות; ולוקח אינו מביא, שהרי אין לו קרקע. חזר המוכר ולקח הפירות מן הלוקח--הרי זה מביא, שהרי יש לו קרקע ופירותיה.
ב,יד [טו] המוכר שדהו לגוי, וחזר ולקחה ממנו--הרי זה מביא ממנה ביכורים מן התורה: שאינה נפקעת מן המצוות בקניין הגוי, כמו שביארנו. [טז] אשרה שבטלה--אין מביאין ממנה ביכורים, שהביכורים כקודשי מקדש הן.
ב,טו [יז] הביכורים--אין להם שיעור מן התורה, אבל מדבריהם צריך להפריש אחד משישים; והרוצה לעשות כל שדהו ביכורים, עושה. [יח] הפריש ביכוריו, וחזר והוסיף עליהן, או עיטרן--הרי התוספת כביכורים.
ב,טז במה דברים אמורים, בשהביא מארץ ישראל; אבל אם הביא מעבר הירדן, או מסוריה--אין תוספת הביכורים כביכורים. ואף על פי שאינה כביכורים, אינה נאכלת אלא בטהרה. ואין מעטרין את הביכורים בכל מקום, אלא משבעת המינים.
ב,יז [יט] כיצד מפרישין הביכורים: יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר--קושרן בגמי, ואומר הרי אלו ביכורים; והן נעשים ביכורים במחובר, משקרא להם שם, ואף על פי שעדיין לא בשלו כל צורכן. ומשייגמרו ויתלוש אותן מן הקרקע, אינו צריך לחזור ולקרות להם שם.
ב,יח לא הפרישן במחובר, ולא קרא להם שם, ותלש את הפירות--הרי זה מפריש אחר שנתלשו. ואם נטמאו הפירות כולן, אינו מפריש ביכורים בטומאה; אלא מפריש מן הטהור על הטמא, לכתחילה. ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן--ייראה לי שאינו מפריש בטומאה, שאין מפרישין לאבד. וכן ייראה לי שהביכורים שנטמאו--אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה, מפני שהן כקודשי מקדש.
ב,יט [כ] המפריש ביכוריו, ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו--חייב להפריש אחרים תחתיהם: שנאמר "תביא, בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו)--מלמד שהוא חייב באחריותן, עד שיביאם להר הבית.
ב,כ [כא] המפריש ביכוריו להעלותן בידו לירושלים, לא ישלחם ביד שליח; ואם לקטן מכתחילה על מנת לשלחם ביד שליח, הרי זה מותר לשלחם.
ג,א הביכורים ניתנין לאנשי משמר, והן מחלקים אותן ביניהן כקודשי המקדש. וכבר ביארנו, שהן קרויין תרומה; ולפיכך זר שאכל ביכורים בכל מקום, חייב מיתה בידי שמיים--והוא שיאכל אותן, מאחר שנכנסו לחומת ירושלים.
ג,ב היו מקצתן בפנים, ומקצתן בחוץ--זה שבפנים, חייבין עליו מיתה; והרי הוא הקדש לכל דבריו. וזה שבחוץ, הרי הוא כחולין לכל דבריו.
ג,ג כוהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים, מאחר שנכנסו לפנים מן החומה--לוקה מן התורה: שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז), והם הביכורים כמו שביארנו בהלכות תרומה.
ג,ד וכן אם אכלן הכוהן בירושלים, קודם הנחה בעזרה--לוקה מן התורה, כמי שאכלן בחוץ: לפי שהן טעונין הנחה בעזרה, שנאמר "והנחתו, לפני מזבח ה' אלוהיך" (ראה דברים כו,י). [ד] ומשמניחן המביא אותן בעזרה--הותרו לכוהן, ואף על פי שעדיין לא התוודה עליהן: שאין הקריאה מעכבת אכילתן. וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו, מותרין באכילה.
ג,ה אכילת ביכורים, כאכילת תרומה לכל דבר. ויתר בביכורים--שהן אסורין לאונן, וטעונין הבאת מקום; וכוהן טהור שאכל ביכורים טמאים--לוקה, כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא: מה שאין כאן בתרומה.
ג,ו ומניין שהביכורים אסורין לאונן: שהרי נאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא)--מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה, לא באנינות. והאוכלן באנינות, מכין אותו מכת מרדות.
ג,ז הביכורים טעונין כלי, שנאמר "ושמת בטנא" (דברים כו,ב); ומצוה מן המובחר, להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו. ואם הביא בכלי אחד, יצא: ולא יביאם בערבוב--אלא שעורים מלמטה, וחיטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורימונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכול; ויהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין, כגון הוצין וחלף, או עלין וכיוצא בהן. ומקיף לתאנים, אשכולות של ענבים מבחוץ.
ג,ח הביאם בכלי מתכות--נוטל הכוהן הביכורים, וחוזר הכלי לבעליו. ואם הביאם בסלים של ערבה וחלף וכיוצא בהן, הרי הביכורים והסלים לכוהנים; ואם נטמאו הביכורים, אין הסלים לכוהנים.
ג,ט כשהיו מביאין את הביכורים, היו מביאין בידם תורין ובני יונה; וכן היו תולין מצידי הסלים תורין ובני יונה, כדי לעטר את הביכורים. אלו שעם הסלים, היו קרבים עולות; ואלו שבידיהן, היו ניתנין לכוהנים.
ג,י מצות עשה להתוודות על הביכורים במקדש, בשעה שמביאם--מתחיל וקורא "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותינו . . ." (דברים כו,ג), "ארמי אובד אבי . . ." (דברים כו,ה) עד שגומר כל הפרשה, עד "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י). ואין קורין אותה אלא בלשון הקודש--שנאמר "וענית ואמרת" (דברים כו,ה), בלשון הזאת.
ג,יא בראשונה, כל מי שהיה יודע לקרות, קורא; וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו: נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא, כדי שלא ייכלמו. התקינו בית דין שיהיו מקרין את מי שהוא יודע, כמי שאינו יודע.
ג,יב המביא את הביכורים--יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך, עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית--נוטל הסל על כתפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך גדול בישראל; ונכנס עד שמגיע לעזרה, וקורא ועודהו הסל על כתפו, "הגדתי היום לה' אלוהיך, כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' . . ." (דברים כו,ג). ומוריד הסל מעל כתפו, ואוחז בשפתיו; והכוהן מניח את ידיו תחתיו ומניף, וקורא "ארמי אובד אבי, ויירד מצריימה . . ." (דברים כו,ה) עד שגומר. ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית, בדרומה של קרן; וישתחווה, וייצא.
ג,יג ומניין שהביכורים טעונין תנופה--שנאמר "ולקח הכוהן הטנא, מידך" (דברים כו,ד), לרבות הביכורים לתנופה. וכשם שטעונין תנופה, כך טעונין קרבן שלמים ושיר: שנאמר בהן "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ולהלן הוא אומר ברגלים "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד)--מה שמחת החג בשלמים, אף כאן בשלמים. ואין הקרבן מעכב. [יג] ואימתיי קוראין בשיר עליהן--כשיגיע לעזרה, מתחילין היו הלויים וקוראין "ארוממך ה', כי דיליתני" (תהילים ל,ב).
ג,יד הביכורים טעונין לינה. כיצד: הביא ביכוריו למקדש, וקרא, והקריב שלמיו--לא ייצא באותו היום מירושלים, לחזור למקומו; אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו, שנאמר "ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך" (דברים טז,ז)--כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבוא לו, לא יהיו אלא בבוקר.
ג,טו נמצאת אומר, שהביכורים טעונין שבעה דברים--הבאת מקום, בכלי, וקריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה שם בירושלים.
ד,א כל המביא ביכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה; אבל הווידוי אינו שווה בכול--לפי שיש שחייבין להביא ביכורים, ואינן קוראין עליהם. [ב] ואלו מביאין, ולא קוראין: האישה; והטומטום והאנדרוגינוס--לפי שהן ספק אישה, ואין יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).
ד,ב וכן האפיטרופין והעבד והשליח אינן קוראין, לפי שאינן יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י). [ג] אבל הגר מביא וקורא--לפי שנאמר לאברהם "אב המון גויים נתתיך" (בראשית יז,ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם הייתה השבועה תחילה, שיירשו בניו את הארץ. וכן כוהנים ולויים מביאין וקוראין, מפני שיש להן ערי מגרש.
ד,ג [ד] הקונה שני אילנות בתוך של חברו--מביא ואינו קורא, לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו. וכיצד עושה: מקדיש אותם תחילה לבדק הבית--מפני שהן ספק חולין, ואין מכניסין חולין לעזרה; והכוהן פודה אותן מיד ההקדש, ואחר כך אוכלן. ומפריש מהן תרומה ומעשרות, מפני שהן ספק חולין; ונותן מעשרות שלהן לכוהנים, שמא ביכורים הם ואסורין לזרים. ואינו מביא אותן בעצמו, אלא משלח אותן ביד שליח--כדי שלא תעכב אותן הקריאה מלאוכלן: שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק, הקריאה מעכבת בו.
ד,ד [ה] הפריש ביכוריו, ומכר את שדהו--מביא ואינו קורא: שאינו יכול לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י), שהרי אין לו. והלוקח אינו חייב להפריש ביכורים אחרים מאותו המין, שכבר הפריש ממנו מוכר; ואם הפריש, מביא ואינו קורא. אבל ממין אחר, מפריש ומביא וקורא.
ד,ה [ו] המוכר את שדהו לפירות--הלוקח מביא ואינו קורא, שקניין הפירות אינו כקניין הגוף. אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים, וקורא--אף על פי שאין לו גוף הקרקע, שנאמר בהן "אשר נתן לך ה' אלוהיך--ולביתך" (דברים כו,יא): אף על פי שמתה אשתו אחר שהפריש, והוא בדרך--מביא וקורא.
ד,ו [ז] המוכר שדהו או שמכר אילנות וקרקען, בזמן שהיובל נוהג--הרי זה מביא וקורא ביובל ראשון בלבד, שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע; אבל אם חזר ומכרה ביובל שני, הרי זה מביא ואינו קורא--שכבר סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות, וקניין פירות אינו כקניין הגוף.
ד,ז [ח] הפריש ביכורים וחלה, והרי הוא מסוכן--זה שראוי ליורשו מביא, ואינו קורא. הפריש ביכוריו, ושילחן ביד אחר, ומת השליח בדרך--אף על פי שחזר הוא והביאן, אינו קורא: שנאמר "ולקחת . . . ובאת" (דברים כו,ב-ג), עד שתהיה לקיחה והבאה כאחד.
ד,ח [ט] הפריש ביכוריו, ואבדו קודם שיגיע להר הבית, והפריש אחרים תחתיהם--מביא השניים, ואינו קורא: לפי שאינו יכול לומר "את ראשית כל פרי האדמה" (ראה דברים כו,ב; דברים כו,י), לפי שאינן ראשית. ואלו השניים, אין חייבים עליהן חומש כביכורים. [י] הביא ביכוריו, ונטמאו בעזרה--נופץ אותם שם, ואינו קורא.
ד,ט [יא] הביא ביכוריו מאחד מן המינים, וקרא, וחזר והביא ביכורים ממין אחר--אינו קורא עליהן: שנאמר "הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו,ג)--פעם אחת בשנה הוא מגיד, ואינו מגיד וחוזר ומגיד בשנה אחת.
ד,י [יב] הפריש ביכוריו, ויבש המעיין, או שנקצץ האילן--מביא ואינו קורא: לפי שזה כמי שאין לו קרקע, שהרי אבדה. [יג] המביא ביכורים מאחר חג הסוכות, ועד חנוכה--אף על פי שהפרישן קודם החג, מביא ואינו קורא: שנאמר "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא), ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות ועד סוף חג הסוכות. ושאר כל המביאין חוץ מאלו--מביאין, וקוראין.
ד,יא [יד] הביכורים, והתרומות, והחלה, והקרן והחומש, ומתנות בהמה--הם נכסי הכוהן; יש לו לקנות מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאישה בכתובתה, וקונה בהן ספר תורה: [טו] אף על פי שהביכורים והתרומות, אסורין להיאכל לזרים.
ד,יב אף על פי שהביכורים עולין באחד ומאה, כתרומה--אם נתערבו בחולין בירושלים, אוסרין בכל שהן במינם כמעשר שני: שהוא מקום אכילתן, עשו אותן כדבר שיש לו מתירין. ואף על פי שהביכורים אסורין לזרים, אף בירושלים--הרי הן אוסרין בכל שהן. אפילו זרע הביכורים, אחר שנכנסו לירושלים--הרי הגידולין אסורין; ואוסרין בכל שהן, אם נתערבו בירושלים. אבל הזורע ביכורים, קודם שייכנסו לירושלים--הגידולין חולין.
ד,יג [טז] כיצד מעלין את הביכורים: כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר "ברוב עם, הדרת מלך" (משלי יד,כח). ובאים ולנים ברחובה של עיר, ולא ייכנסו לבתים--מפני אוהל הטומאה; ובשחר הממונה אומר, "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).
ד,יד והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב; ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינין. והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים. והם הולכין בכל הדרך, וקוראין "שמחתי, באומרים לי--בית ה', נלך" (תהילים קכב,א); ולא היו מהלכין כל היום, אלא שתי ידות בלבד.
ד,טו הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחין להודיע לאנשי ירושלים. ועיטרו את ביכוריהם, ופירכסו אותן; ואם היה להם לח ויבש, מראין את הלח מלמעלה. והפחות והסגנים והגזברים, יוצאין לקראתן מירושלים--לפי הבאים הם יוצאין: אם באו אנשים הרבה, יוצאין לקראתן רבים; ואם מעט, מעט. וכשייכנסו כולן בשערי ירושלים, יתחילו לקרות "עומדות, היו רגלינו--בשערייך, ירושלים" (תהילים קכב,ב).
ד,טז [יז] כל בעלי אומנייות שבירושלים, עומדין לפניהן ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום; והם מהלכין בתוך ירושלים, והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעין להר הבית.
ד,יז הגיעו להר הבית, נטל כל אחד ואחד סלו על כתפו ואומרין "הללו יה: הללו אל, בקודשו . . ." (תהילים קנ,א) עד "כול הנשמה, תהלל יה: הללו יה" (תהילים קנ,ו); והם מהלכין בהר הבית, וקוראין עד שמגיעין לעזרה. הגיעו לעזרה, דיברו הלויים בשיר "ארוממך ה', כי דיליתני . . ." (תהילים ל,ב).
ה,א מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכוהן, שנאמר "ראשית, עריסותיכם--חלה, תרימו תרומה" (במדבר טו,כ). וראשית זו, אין לה שיעור מן התורה--אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה; והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום--עד שישייר מקצת.
ה,ב ומדברי סופרים שמפרישין אחד מעשרים וארבעה מן העיסה, כדי שיהיה בה כדי מתנה לכוהן--שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד מארבעים ושמונה--לפי שעיסתו מרובה, יש בשיעור זה כדי מתנה.
ה,ג העושה עיסה למשתה בנו--אף על פי שהיא מרובה--מפריש אחד מעשרים וארבעה, שלא לחלוק בעיסת בעל הבית. והנחתום שעשה עיסה קטנה--מפריש אחד משמונה וארבעים, שלא לחלוק בעיסת הנחתום.
ה,ד נטמאת העיסה, בשוגג או באונס--מפריש אחד מארבעים ושמונה; ואם טימאה בזדון--מפריש אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וחלה טמאה לכוהן להסקה, כתרומה טמאה.
ה,ה אין חייבין בחלה מן התורה--אלא בארץ בלבד, שנאמר "באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט); ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר "בבואכם" (במדבר טו,יח)--ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה, אפילו בימי עזרא, בארץ ישראל--אינה אלא מדבריהם, כמו שביארנו בתרומה.
ה,ו פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה; ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, פטורין: שנאמר "אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו,יח)--שמה אתם חייבין, בין על פירות הארץ בין על פירות חוצה לארץ.
ה,ז מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין מביאין חלת חוצה לארץ לארץ, כשם שאין מביאין תרומה וביכורים משם; ואם הביא--מניח אותה עד ערב הפסח, ותישרף כתרומה.
ה,ח שלושה דינין לחלה, בשלוש ארצות: כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב--מפרישין בה חלה אחת כשיעור, והיא נאכלת לכוהנים.
ה,ט ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים ולא החזיקו בה עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה--מפרישין בה שתי חלות: האחת נשרפת, והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות: מפני שהחלה הראשונה טמאה--שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו; והואיל והיא ארץ ישראל--מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה.
ה,י ומפרישין חלה שנייה, ונותנין אותה לכוהן לאוכלה--כדי שלא יאמרו, תרומה טהורה נשרפת: שהרי נשרפה הראשונה, אף על פי שלא נטמאת טומאה ידועה לכול. וזו השנייה, אין לה שיעור; אלא כל הרוצה, מפריש--מפני שהיא מדבריהם.
ה,יא וכל הארץ שמאמנה ולחוץ, בין בסוריה בין בשאר הארצות--מפרישין שתי חלות: אחת לשריפה, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת; ואחת לאכילה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. והואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלת; לפיכך של שריפה, אין לה שיעור אלא כל שהוא, ושל אכילה, אחד מארבעים ושמונה. וזו של אכילה, מותרת לזבים ולזבות; ואין צריך לומר לשאר טמאים.
ה,יב [ט] בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה, מפני טומאת המת--מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל, אחד מארבעים ושמונה, ושורפין אותה, מפני שהיא טמאה; ויש לה שם עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה--מפרישין שנייה לכוהן לאכילה, ואין לה שיעור: כשהיה הדבר מקודם.
ה,יג [י] חלת חוצה לארץ--אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם--אינה אסורה באכילה, אלא על כוהן שטומאה יוצאה עליו מגופו: והם בעלי קראין, וזבים, וזבות, ונידות, ויולדות, ומצורעין. אבל שאר הטמאים במגע הטמאות, אפילו טמאי מת--מותרים לאוכלה.
ה,יד לפיכך אם היה שם כוהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריה בין בשאר ארצות, ורצה להפריש חלה אחת--מפריש אחד מארבעים ושמונה; והיא נאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראת נידה. ואינו צריך להפריש שנייה לאש.
ה,טו [יא] וכן אם היה שם כוהן גדול שטבל משכבת זרעו, או מזיבתו--אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת--הרי זה מותר לאכול החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ.
ה,טז כל המפריש חלה מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; כשם שהוא מברך על הטהורה, כך הוא מברך על הטמאה. לפיכך אין האיש הערום מפריש חלה, שאינו יכול לברך; אבל האישה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע, מברכת ומפרשת חלה.
ה,יז [יב] הנידה וכיוצא בה, מברכת ומפרשת חלת חוצה לארץ--שאינה מוזהרת על מגעה, אלא על אכילתה. ואם היה שם כוהן קטן, או כוהן שטבל, שהיא מותרת לו לאכילה, כמו שביארנו--הרי זה מותר לאוכלה עם הזר על שולחן אחד: לפי שאינה מדמעת, ואפילו נתערבה שווה בשווה. ונותנין אותה לכוהן עם הארץ, מפני שהיא טמאה באוויר ארץ העמים. ואין בה משום כוהן המסייע במתנותיו, שהוא אסור. ואם רצה לאכול תחילה, ואחר כך יפריש החלה בחוצה לארץ--מותר, שאין עיקרה אלא מדבריהם.
ה,יח [יג] החלה נקראת תרומה. לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף, כתרומה; ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא, לכתחילה. [יד] וכל שאמרנו בתרומה, לא יתרום ואם תרם אינה תרומה--כך בחלה. וכל שאינו אוכל תרומה, אינו אוכל חלה; וכל האוכל תרומה, אוכל חלה. [טו] הסומה והשיכור, מפרישין חלה לכתחילה--שאין בעיסה רע ויפה, כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה.
ה,יט [ו,א] הלוקח מן הנחתום--מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה.
ו,א [ב] אין חייב בחלה אלא חמישה מיני תבואה בלבד--והם החיטין, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: שנאמר "באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט), ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו. אבל העושה פת אורז או דוחן, וכיוצא בהן מן הקטנייות--אינן חייבין בחלה כלל.
ו,ב [ג] הלקט והשכחה והפיאה, וההפקר, ותבואה שלא הביאה שליש--אף על פי שהן פטורין מן התרומה, הרי הן חייבין בחלה; וכן מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים שניטלה תרומתו, אף על פי שיש בו חלק תרומה גדולה, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשייפדו כל אותן המותרות--הכול חייבין בחלה.
ו,ג [ד] עיסה של מעשר שני בירושלים, ועיסת שביעית, וספק מדומע--חייבין בחלה; אבל המדומע, פטור מן החלה. [ה] חלות תודה ורקיקי נזיר--עשה אותן לעצמו--פטורין מן החלה, מפני שהן קודש; עשאן למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה--חייבין בחלה, לפי שבדעתו שאם לא תימכר יאכלנה. [ו] עיסת השותפין, והעושה עיסה לרבים--חייבת בחלה.
ו,ד [ז] העושה עיסה מן הטבל--בין שהקדים חלה לתרומה, בין שהקדים תרומה לחלה--מה שעשה, עשוי: ואם החלה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר; ואם תרומה הפריש תחילה, לא תיאכל עד שיוציא עליה חלה.
ו,ה [ח] העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה, פטורה; עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלים ממנה, חייבת בחלה.
ו,ו עיסת הנוכרי, פטורה. [ט] היה ישראל ונוכרי שותפין בעיסה--אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה, הרי זו חייבת.
ו,ז [י] נוכרי שהפריש חלה, אפילו בארץ ישראל--אינה חלה; אלא מודיעין אותו שאינו צריך, ותיאכל לזר. ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא, ותלה אותה ביד גוי כדי לפוטרה--שאם ירצה ישראל, יפטור עצמו ויעשה עיסתו פחות משיעור חלה.
ו,ח [יא] המערב קמח חיטין וקמח אורז, ועשה מהן עיסה--אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה. אפילו היה השאור חיטים לתוך עיסת אורז--אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה.
ו,ט [יב] עיסה שנילושה ביין, או שמן, או דבש, או מים רותחים, או שנתן לתוכה תבלין, או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו--אם אפיה, בין בתנור, בין בקרקע, בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק--כל אלו חייבין בחלה.
ו,י אבל העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד, או לבשלה בקדירה--הרי היא פטורה מן החלה: שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש, ואוכלין אותו בלא אפייה--פטור: שאין חייבת בחלה, אלא עיסה שסופה להיאפות לחם למאכל אדם.
ו,יא [יג] עיסה שלשה תחילה לעשותה מעשה חמה, והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפותה פת, והשלימה לעשותה מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת--חייבין בחלה.
ו,יב [יד] לחם העשוי לכותח, מעשיה מוכיחין עליה: עשיה כעכין, חייבת בחלה; עשיה כלימודין, פטורה מן החלה.
ו,יג [טו] כמה רוב שיעור העיסה שחייבת בחלה: מלוא העומר קמח--בין מאחד מחמשת המינים, בין מחמשתן--כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר: שני קבין פחות חומש; והקב ארבעת לוגין, והלוג ארבע רביעייות. והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע; וכל האצבעות, הם רוחב גודל של יד.
ו,יד נמצאת למד שהמידה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלוש אצבעות ותשיע אצבע בקירוב, הוא העומר; וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, היא מידת העומר. ושתי המידות כאחד הם עולים.
ו,טו וכמה מכילה מידה זו, כמו שלוש וארבעים ביצים בינונייות וחומש ביצה; והם משקל שישה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החיטים שבמצריים, שהם משקל חמש מאות זוז ועשרים זוז מזוזי מצריים בזמן הזה. ומידה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החיטים הזה, בה מודדין לחלה בכל מקום.
ו,טז אסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור, כדי לפוטרה מן החלה; והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור--לא עשה כלום, והרי היא חולין כשהייתה.
ו,יז עשה עיסה פחותה מכשיעור, ואפיה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל--אם נתקבץ בסל שיעור חלה, הסל מצרפן לחלה; ומפריש החלה מן הפת--שנאמר "והיה, באכולכם מלחם הארץ" (במדבר טו,יט), מלמד שהוא מפריש מן האפוי. ואין התנור מצרפן לחלה.
ו,יח [יז] היו הכיכרות נושכות זו בזו, ונתקבץ מן הכול שיעור חלה--חייבין בחלה, אף על פי שאינן בסל. אפה מעט מעט, וקבץ הכול על לוח שאין לו תוך--הרי זה ספק; ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש--עד שיצרף אותן כלי שיש לו תוך.
ו,יט [יח] קמח שלא ריקדו, אלא לשו בסובין שלו--הואיל ויש בכל הקמח עומר, חייב בחלה; אבל אם נטל המורסן מן הקמח, וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח--אינו חייב בחלה.
ו,כ [יט] נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחולקו, חייבת בחלה--שאם לא תימכר, יעשה אותה פת. אבל העושה עיסה לחולקה בצק, פטורה. [כ] נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור--אם אין בשל אחת מהן כשיעור--אף על פי שיש בכללן כשיעור, פטורה.
ז,א שתי עיסות שיש בשתיהן שיעור החייב בחלה, ואין באחת מהן כשיעור, שנגעו זו בזו, ונשכו זו את זו--אם היו של שניים--אפילו הן ממין אחד, פטורין מן החלה: שסתם שניים מקפידין. ואם ידוע שאינן מקפידין על עירוב העיסות, הרי אלו מצטרפות.
ז,ב היו שתיהן של איש אחד--אם היו ממין אחד, מצטרפין וחייבות בחלה; ואם היו שני מינין, אין מצטרפין: שסתם אחד שאינו מקפיד. ואם היה מקפיד שלא תיגע עיסה זו בזו, ולא תתערב עימה--אפילו היו מין אחד, אין מצטרפות.
ז,ג וכיצד מצטרפות אם היו של אחד ממין אחד: עיסת החיטים שנגעה בעיסת הכוסמין, מצטרפות; נגעה בשאר המינין, אין מצטרפות. וכן עיסת שעורין שנגעה בעיסת הכוסמין, או שיבולת שועל, או שיפון, וכן עיסת כוסמין ושל שיבולת שועל ושל שיפון שנגעה כל אחת משלושתן בחברתה--הרי אלו מצטרפות.
ז,ד עיסת חדש אינה מצטרפת לשל ישן, אף על פי שהן ממין אחד--כדי שלא יאמרו, תורמין מן החדש על הישן; ולא יתרום מאמצע שתיהן--אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן, ויצרף להם להשלים השיעור.
ז,ה במה דברים אמורים, בעיסה שנגעה בעיסה אחרת; אבל הבולל קמח חמשת המינין, ועשה מהם עיסה אחת--הרי חמשתן מצטרפין לשיעור עיסת חלה כמו שביארנו.
ז,ו [ה] עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה פחותה מכשיעור מכאן, ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע, כגון עיסת אורז או עיסת תרומה או מדומע או עיסת גוי--אף על פי שנוגעות זו בזו--אינן מצטרפות, שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע.
ז,ז [ו] היה באמצע עיסה שהורמה חלתה--מצטרפות, שהעיסה שביניהן כבר הייתה מחוייבת בחלה; וכן אם היה ביניהן עיסת הקדש--מצטרפות, מפני שראויה לפדותה ותתחייב בחלה. וכן אם היה ביניהן עיסת מין אחר, או עיסת איש אחר, או עיסת חדש--הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה.
ז,ח [ז] שתי עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, שהפריש מזו חלה ומזו חלה, וחזרו ונגעו זו בזו, והרי בשתיהם כשיעור--חייבין להפריש מהן חלה, שהחלות הראשונות אינן כלום.
ז,ט [ח] שני גויים שעשו עיסה כשיעור, וחלקו אותה, ואחר כך נתגיירו, והוסיף כל אחד על חלקו אחר שנתגייר עד שהשלימו לשיעור--הרי זו חייבת: שלא הייתה לה שעת חובה כשהיו גויים, שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהן.
ז,י [ט] אבל שני ישראליים שעשו כן, וחזר כל אחד אחר שחלק והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור--הרי זו פטורה: שכבר הייתה לה שעת חובה; והיו פטורין באותה שעה, מפני שעשו אותה לחלוק.
ז,יא [י] הייתה העיסה בין הגוי והישראלי בשותפות, וחלקו, ואחר כך נתגייר הגוי, והוסיף הגר על שלו והישראלי על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לשיעור--של ישראל חייבת, ושל גוי פטורה.
ז,יב [יא] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה--הרי זה מביא עיסה שנייה שיהיה בה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה, ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השנייה שיעור חלה עליה ועל השאור: כדי שייטול מן המוקף. ואם אין לו עיסה שנייה--נעשת זו כולה טבל, ומפריש חלה על הכול: שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.
ז,יג [יב] עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה, והרי היא כחולין לעניין טומאה--שאין השני עושה שלישי בחולין, כמו שיתבאר במקומו; ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. לפיכך שתי עיסות, אחת טהורה ואחת טמאה--נוטל כדי חלת שתיהם מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותנו באמצע סמוך לעיסה הטהורה, ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה, כדי לתרום מן המוקף.
ז,יד [יג] עושה אדם עיסה טהורה, ואינו מפריש חלתה, ומניחה או מניח מקצתה להיות מפריש עליה והולך חלות של עיסות אחרות, ואפילו נטמאו העיסות--עד שתיעשה העיסה שהניח כולה חלה, וייתננה לכוהן: והוא, שלא תיפסל מאוכל אדם; אבל משתסרח, אינו מפריש עליה.
ז,טו במה דברים אמורים, בשהיו אותן העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה מהן חלה או לא הורמה--שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה, ושלא מן המוקף.
ח,א המפריש חלתו קמח--אינה חלה, וגזל ביד כוהן, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה--אם יש בו עומר, ועשהו עיסה--הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין.
ח,ב אימתיי מפרישין החלה: כשייתן המים, ויתערב הקמח במים--מפריש ממנו החלה מתחילת דבר שנילוש, שנאמר "ראשית, עריסותיכם" (במדבר טו,כ). והוא שלא יישאר שם קמח בעריבה שלא נתערב במים, שיעור עומר; ואם אמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה--הרי זה מותר.
ח,ג הניח העיסה עד שלש הכול ועירבה, ואחר כך הפריש--אין בכך כלום; ואם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכול--הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.
ח,ד מאימתיי תתחייב העיסה בחלה: משתתגלגל בחיטים ויתערב הקמח במים, או שתיטמטם בשעורים ותיעשה כולה גוף אחד; ואוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. והכוסמין כחיטים, ושיבולת שועל והשיפון כשעורים.
ח,ה נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים--האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה, מפני שהיא טבל. לפיכך אם הייתה העיסה חייבת בחלה מן התורה, האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל; ואם הייתה חייבת בחלה מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.
ח,ו עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל, פטורה; ומשנתגלגלה, חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל, ופדיה וזכה בה, ואחר כך גילגלה, או שהקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדיה וזכה בה--הרי זו חייבת בחלה.
ח,ז הקדישה קודם שתתגלגל, ונתגלגלה ביד ההקדש, ואחר כך פדיה--פטורה: שבשעת חובתה, הייתה פטורה.
ח,ח וכן נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, ונתנה לו במתנה עד שלא גילגלה--חייבת; ואם נתנה לו אחר שנתגלגלה, פטורה. [ט] גר שנתגייר והייתה לו עיסה--נתגלגלה עד שלא נתגייר, פטורה; ומשנתגייר, חייבת. ואם ספק--חייבת בחלה, לפי שהוא עוון מיתה; וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה, אין חייב עליה חומש.
ח,ט [י] עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל--יעשנה בטומאה, לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל; ותישרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה, שוודאה מטמא את החולין מן התורה--יגמרנה בטהרה: שכל שוודיו מטמא את החולין--גזרו על ספקו בחולין הטבולים לחלה, שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה. ותהיה החלה הזאת תלויה, לא נאכלת ולא נשרפת.
ח,י [יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא ייזהר וישתדל; וייטהר הוא וכליו, כדי להפריש חלה בטהרה. היה בינו ובין המים יתר מארבעת מילין--יעשנה בטומאה, ויפריש חלה טמאה.
ח,יא [יב] אין עושים חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושים עיסת חולין בטהרה. כיצד: מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה, שאין מקבלין טומאה. וכשיבוא עם הארץ--נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.
ח,יב [יג] אשת חבר, מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ; אבל משתטיל מים לעיסה--לא תסייע אותה, מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שהוא עושה בטומאה--לא לשין ולא עורכין עימו, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.
ח,יג [יד] הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריה, ואמר לו הפרשתי חלה--אינו צריך להפריש חלה מספק: כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריה על החלה. [טו] אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום, צריך להפריש חלה מספק; אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו--אינו צריך להפריש מספק.
ט,א מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "וזה יהיה משפט הכוהנים . . ." (דברים יח,ג); ואלו הם הנקראים מתנות בכל מקום. ומצוה זו נוהגת תמיד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית; ובכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובחולין, אבל לא במוקדשין.
ט,ב כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין במתנות; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד בהם מום, ונפדו--הרי אלו פטורין מן המתנות.
ט,ג ספק בכור, חייב במתנות מכל צד: אם בכור הוא, כולו לכוהן; ואם אינו בכור, מתנותיו לכוהן. ואם נסתפק בשניים, ולקח הכוהן האחד מספק--הרי השני פטור מן המתנות: עשו אותו כמי שזכה בו הכוהן, ונתנו במומו לבעליו. אבל ספק המעשר--פטור מכל מקום, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ט,ד בהמת קודשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות, שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה--בזמן שכל בהמה מהן לאחד, כולן פטורין: שכל אחד ואחד ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. היה אחד הוא השוחט את כולם, פוטר מתנות אחת מהן בלבד.
ט,ה אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, "אם שור אם שה" (דברים יח,ג). כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות; והכוי--אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות--"אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן המתנות.
ט,ו אחד השוחט לאכילת אדם, או השוחט לאכילת גויים, או לאכילת הכלבים, או לרפואה--חייב במתנות. [ז] בהמת השותפין חייבת, שנאמר "זובחי הזבח" (דברים יח,ג). [ח] הלוקח בהמה מפירות שביעית, חייבת במתנות.
ט,ז כוהנים ולויים פטורים מן המתנות, שנאמר "מאת העם" (דברים יח,ג): וספק הם הלויים, אם הם בכלל העם או אינן; לפיכך אין נוטלין מהם--ואם נטל הכוהן, לא יחזיר. [ט] במה דברים אמורים, בשוחט לעצמו. אבל כוהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתיים שלוש שבתות; מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות, ונותנין אותם לכוהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחיים למכור--אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד; ואם נמנע מליתן, מנדין אותו עד שייתן.
ט,ח [י] השוחט לנוכרי ולכוהן, פטור מן המתנות; והמשתתף עם הכוהן--צריך שירשום חלקו, כדי שיניח המתנות בחלק הכוהן: שאם לא עיין חלקו--חייב במתנות, מפני שאין הכול יודעין שהכוהן שותף לו. לפיכך אם היה הכוהן עומד עימו במטבחיים, ונושא ונותן עימו--אין צריך לרשום. והמשתתף עם הנוכרי, אינו צריך לרשום--שסתם גוי מרבה דברים, ומודיע לכול שהוא שותף: ואף על פי שאינו עימו, בשעת מכירה.
ט,ט [יא] התנה עימו הכוהן שהוא שותף חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכוהן: כיון שאמר לו חוץ, הרי שייר לו הכוהן חלק במתנות; ולפיכך הם שלו. אבל אם אמר לו הכוהן, על מנת שהמתנות שלי--הרי המתנות של זה הישראלי, ונותנן לכל כוהן שירצה: אף על פי שהתנה עימו שהן שלו, לא נפטר מן המתנות--שהאומר על מנת, לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום, והואיל ולא שייר לו בהן שותפות, לא קנה אותן בתנאי זה.
ט,י [יב] היה הכוהן שותף בראש, פטור מן הלחי; שותף ביד, פטור מן הזרוע; שותף בבני מעיים, פטור מן הקיבה. אמר לו הכוהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך--חייב בלחי, שדבר החייב הרי הוא של ישראל.
ט,יא [יג] גר שנתגייר, והייתה לו בהמה שחוטה--אם נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ואם נשחטה אחר שנתגייר, חייב. ואם ספק--פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ט,יב [יד] בהמה שלא הורמו מתנותיה--מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל: שהרי מתנות כהונה מובדלין. והמתנות עצמן, אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כוהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן--אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע. והקונה אותם--אף על פי שאינו רשאי--הרי זה מותר לאוכלן, מפני שמתנות כהונה נגזלות.
ט,יג [טו] אמר לטבח מכור לי בני מעיים של פרה, והיו בה מתנות--נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים; לקחם ממנו במשקל--נותנם לכוהן, ומנכה לטבח מן הדמים. [טז] המשלח בשר לחברו, והיו בו מתנות--אינו חושש שמא עבר זה וגזלן.
ט,יד מקום שאין בו כוהן--מעלה המתנות בדמים, ואוכלן: מפני הפסד כוהן. וייתן הדמים לכל כוהן שירצה.
ט,טו [יז] הרוצה ליתן המתנות לכוהן אחד, נותן; ואם רצה לחלוק אותן--לא ייתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע לאחד, אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשניים: שנאמר "תיתן לו" (ראה דברים יח,ג-ד), שיהיה בה כדי מתנה. ואם היו של שור, חולק אותן חתיכות חתיכות--והוא שיהיה בכל חתיכה, כדי מתנה.
ט,טז [יח] איזה הוא הזרוע--זה זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים זה מעורה בזה. והלחיים--מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהן; הכול לכוהן.
ט,יז [יט] אין מולגין אותן, ואין מפשיטין אותן--אלא יינתנו לו בעורן ובצמרן. והקיבה, בחלב שעליה; וכבר נהגו הכוהנים, להניח חלב הקיבה לבעלים.
ט,יח [כ] הכוהנת אוכלת המתנות, אף על פי שהיא נשואה לישראל--מפני שאין בהן קדושה; ולא עוד, אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כוהנים. ואם רצה הכוהן למכור המתנות, או ליתנן במתנה אפילו לגוי, או להאכילם לכלבים--מאכיל, שאין בהן קדושה כלל.
ט,יט [כא] כוהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות--אם רצה לזכות בהן לישראל חברו--הרי זה מזכה לו בהן, ואף על פי שלא באו לידו; ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראלי שזכה בהן: והוא שיהיה הישראלי זה בדוחק, ואין לו לקנות בשר; ויהיה הכוהן שזיכה לו חברו. אבל אם היה הכוהן שמשו של ישראל זה, או שכירו ולקיטו--אינו מזכה לו, עד שיבואו לידו: שמא יזכה בעל כורחו.
ט,כ [כב] לא יחטוף הכוהן מתנותיו, ולא ישאל בפיו; אלא אם נתנו בכבוד, נוטל. ובזמן שהם רבים בבית המטבחיים--הצנועים מושכין ידיהם, והגרגרנים נוטלין; ואם היה כוהן צנוע, ואין מכירין אותו שהוא כוהן--הרי זה נוטל, כדי שייוודע לכול שהוא כוהן. ואין הכוהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל--שנאמר "למושחה בהם" (שמות כט,כט; וראה במדבר יח,ח), כדרך שהמלכים אוכלים.
י,א מצות עשה ליתן לכוהן ראשית הגז, שנאמר "וראשית גז צאנך--תיתן לו" (דברים יח,ד); והלויים בכלל ישראל, במצוה זו. ואין לראשית זו, שיעור מן התורה; ומדברי סופרים, שלא יפחות מאחד משישים. ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית--כראשית הדגן.
י,ב ונוהג בחולין, אבל לא במוקדשין. [ב] כיצד: הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית, וגזזן--יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכוהן; או אם הקדיש בהמה, חוץ מגיזתה--יכול יהיה חייב בראשית הגז: תלמוד לומר "צאנך" (דברים יח,ד), אין אלו צאנו.
י,ג כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בראשית הגז; אבל אם קדם הקדשן את מומן, או שקדם מום עובר להקדשן, ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו--פטורין מראשית הגז.
י,ד אין חייב בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים כנקבות--שהצמר שלהן, הוא הראוי לבגדים. היה צמרן קשה, ואינו ראוי ללבישה--פטורין מראשית הגז: שאין מתנה זו לכוהן, אלא כדי ללבוש ממנה.
י,ה כיון שזיכה לו הקדוש ברוך הוא בתרומות, שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקודשי מקדש, שהן הבשר שלו--זיכה לו בראשית הגז, ללבושו; ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות, להוצאותיו ושאר צרכיו: שהרי אין לו חלק בנחלה ובביזה.
י,ו היה הצמר שלהן אדום, או שחור, או שחום--חייבות בראשית הגז; אבל אם גזז הצמר, וצבעו קודם שייתן--נפטר מראשית הגז. הלבינו קודם שייתן, חייב להפריש אחר שליבנו.
י,ז התולש צמר רחליו בידו, ולא גזזו--חייב בראשית הגז. [ז] וראשית הגז נוהג בכלאיים, ובכוי, ובטריפה; אבל הגוזז את המתה, פטור. [ח] המפריש ראשית הגז, ואבד--חייב באחריותו, עד שייתן לכוהן. האומר כל גיזותיי ראשית, דבריו קיימין.
י,ח [ט] הלוקח גז צאנו של נוכרי--אף על פי שגזזן, פטור מראשית הגז. לקח הצאן לגיזתן, חייב--אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי, ואף על פי שחוזרין הצאן לגוי אחר הגיזה: הואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו--חייב, שאין החיוב אלא בשעת הגיזה.
י,ט [י] הלוקח גז צאנו של חברו--אם שייר המוכר מעט מצאנו להיגזז, המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכול; ואף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז: חזקה, אין אדם מוכר מתנות כהונה. ואם לא שייר כלום, הלוקח חייב להפריש.
י,י [יא] היו שני מיני גיזה, כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה, או גיזת זכרים וגיזת נקבות, ומכר מין זה והניח המין האחר--זה נותן לעצמו על מה שלקח, וזה נותן לעצמו על מה שהניח.
י,יא [יב] גר שנתגייר והיו לו גיזות, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר--הרי זה פטור: המוציא מחברו עליו הראיה.
י,יב [יג] כמה צאן יהיו לו, ויהיו חייבות בראשית הגז: אין פחות מחמש--והוא שיהיה בגיזה שלהן, אין פחות ממשקל שישים סלע, ותהא גיזת כל אחת מחמשתן, אין פחות ממשקל שתים עשרה סלע. הייתה אחת מהם גוזזת פחות משתים עשרה סלע--אף על פי שחמשתן גוזזות שישים סלע או יתר, הרי אלו פטורות מראשית הגז.
י,יג [יד] השותפין, חייבין בראשית הגז--והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן, כשיעור; אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין, פטורין.
י,יד [טו] ראשית הגז, מצותה בתחילה; ואם הפריש בין באמצע בין בסוף, יצא. היו לו חמש צאן, וגזז אחת בלבד, ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שנייה ומכרה, ואחר כך גזז שלישית ומכרה--הכול מצטרפות לראשית הגז, וחייב אפילו לאחר כמה שנים. ויש לו להפריש מן החדש על הישן, וממין גיזה על מין גיזה אחר.
י,טו אבל אם הייתה רחל אחת, וגזזה והניח גיזתה, ואחר כך קנה שנייה, וגזזה והניח גיזתה--אינן מצטרפות.
י,טז מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז, והוא רוצה לחלוק לכוהנים--לא ייתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן, כדי בגד קטן. לא שילבנו, ואחר כך ייתן לו--אלא ייתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר: שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), שיהיה בו כדי מתנה המועלת.
י,יז ראשית הגז, חולין לכל דבר. לפיכך אני אומר שנותנים אותו לכוהנת, אף על פי שהיא נשואה לישראל--כמתנות בהמה; וייראה לי, שדין שניהן אחד הוא.
יא,א מצות עשה לפדות כל איש מישראל, בנו שהוא בכור לאימו הישראלית--שנאמר "כל פטר רחם, לי" (שמות לד,יט), ונאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם" (במדבר יח,טו). [ב] ואין האישה חייבת לפדות את בנה--שהחייב לפדות את עצמו, הוא שחייב לפדות את בנו.
יא,ב עבר האב ולא פדהו--כשיגדיל, יפדה את עצמו. [ג] היה הוא לפדות ובנו לפדות--יפדה את עצמו תחילה, ואחר כך יפדה בנו; ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד, יפדה עצמו. [ד] היה בנו לפדות, והגיע עת לעלות לרגל, ואין לו כדי לזה ולזה--פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל: שנאמר "כול בכור בניך תפדה" (שמות לד,כ), ואחר כך "ולא ייראו פניי ריקם" (שם).
יא,ג [ה] הפודה את בנו--מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו; ואחר כך נותן הפדיון לכוהן. ואם פדה עצמו--מברך לפדות הבכור, ומברך שהחיינו.
יא,ד [ו] מצוה זו נוהגת בכל מקום, ובכל זמן. ובכמה פודהו: בחמש סלעים, שנאמר "ופדוייו, מבן חודש תפדה . . ." (במדבר יח,טז)--בין בכסף, בין בשווה כסף מן המיטלטלין שגופן ממון כעניין השקלים. לפיכך אין פודין בקרקעות; ולא בעבדים, מפני שהן כקרקעות; ולא בשטרות, לפי שאין גופן ממון. ואם פדהו בהן, אינו פדוי.
יא,ה [ז] כתב לכוהן שטר חוב שהוא חייב לו חמש סלעים--חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי. נתן לו כלי שאינו שווה בשוק חמש סלעים, וקיבלו הכוהן בחמש סלעים--הרי בנו פדוי. נתן חמש סלעים לעשרה כוהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה--יצא.
יא,ו [ח] רצה הכוהן להחזיר לו הפדיון, מחזיר. ולא ייתן הוא לו, ודעתו שיחזיר; ואם עשה כן, והחזיר לו--אין בנו פדוי: עד שיגמור בליבו ליתן לו מתנה גמורה; ואם רצה הכוהן אחר כך להחזיר, יחזיר. וכן אם פירש, ונתן לו על מנת להחזיר--הרי בנו פדוי.
יא,ז [ט] כוהנים ולויים פטורים מפדיון הבן, מקל וחומר--אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו עצמן. [י] ישראלי הבא מן הכוהנת ומן הלוייה, פטור--שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר "פטר רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב).
יא,ח [יא] לוייה המעוברת מגוי, בנה פטור; וכוהנת המעוברת מגוי--בנה חייב, שהרי נפסלה אימו מן הכהונה בבעילת הגוי.
יא,ט [יב] כוהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלושים יום--הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו; מת האב אחר שלושים יום--אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי האב זכה בפדיונו.
יא,י [יג] השפחה שנשתחררה ונוכרית שנתגיירה כשהן מעוברות, וילדו--אף על פי שהורתו שלא בקדושה--הואיל ונולד בקדושה, חייב: שנאמר "פטר רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב), והרי פטר רחם בישראל. אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה, או אחר שנתגיירה--המוציא מחברו עליו הראיה.
יא,יא [יד] הנוכרית והשפחה שילדו, ואחר כך נתגיירו ונשתחררו, וילדו ולד אחר--הרי זה פטור: שנאמר "פטר רחם" (שמות לד,יט; במדבר ג,יב; במדבר יח,טו), ואין זה פטר רחם. וכן הבא אחר הנפלים--כל נפל שאימו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אימו טמאה לידה--כגון המפלת כמין דגים וחגבים, או המפלת יום ארבעים, וכיוצא בהן--הבא אחריו בכור לכוהן, וחייב לפדות.
יא,יב [טו] חתך העובר במעיה, והוציאו אבר אבר--הבא אחריו אינו פטר רחם; בן שמונה חודשים שהוציא ראשו והוא חי, והחזירו ומת, וכן בן תשעה שמת, ויצא ראשו והוחזר, ואחר כך יצא אחיו, וילדה--זה שילדה, אינו פטר רחם: שהרי נפטר בראשו של ראשון; ומשתצא פדחתו, פוטר הבא אחריו. [טז] יוצא דופן, והבא אחריו כדרכו--שניהם פטורים: הראשון לפי שלא יצא מן הרחם, והשני מפני שקדמו אחר.
יא,יג [יז] מאימתיי יתחייב בפדיון--משישלים שלושים יום, שנאמר "ופדוייו, מבן חודש תפדה" (במדבר יח,טז). מת הבן בתוך שלושים יום, ואפילו ביום שלושים, וכן אם נעשה טריפה--אינו חייב בחמש סלעים; ואם הקדים ונתן לכוהן, יחזיר לו הפדיון. מת אחר שלושים יום, חייב בפדיון; ואם לא נתן, ייתן.
יא,יד [יח] מי שפדה בנו בתוך שלושים יום--אם אמר לו מעכשיו, אין בנו פדוי; ואם אמר לו לאחר שלושים יום--בנו פדוי, ואף על פי שאין המעות קיימין לאחר שלושים יום.
יא,טו [יט] מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדייה או אינו חייב--הרי זה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב בתוך שלושים יום--הרי הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שאביו פדהו קודם שימות; מת האב לאחר שלושים יום--הרי הוא בחזקת פדוי, עד שיודיעוהו שלא נפדה.
יא,טז [כ] מי שלא ביכרה אשתו, וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהן יצא ראשון--אין כאן לכוהן כלום. ילדה שני זכרים--אף על פי שאין ידוע איזה מהן הבכור, נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום--פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב--בין בתוך שלושים יום בין אחר שלושים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו--יינתן מן הנכסים חמש סלעים לכוהן, שכבר נתחייבו הנכסים.
יא,יז [כא] שתי נשיו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן עשר סלעים לכוהן. נתן עשר סלעים לכוהן, ומת אחד מהן בתוך שלושים יום--אם לכוהן אחד נתן, יחזיר לו חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתן, אינו יכול להוציא מהן--שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה, וכל אחד מהן יכול לומר החזר מחברי.
יא,יח [כב] שתי נשיו שלא ביכרו, שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן חמש סלעים לכוהן: שאי אפשר שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם. [כג] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע איזה נולד ראשון--אין כאן לכוהן כלום: שאני אומר, נקבה נולדה תחילה ואחריה זכר.
יא,יט [כד] שתי נשיו, אחת ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו--נותן חמש סלעים לכוהן. מת אחד מהם בתוך שלושים יום, האב פטור; מת האב, יינתן מן הנכסים חמש סלעים. [כה] ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--אין כאן לכוהן כלום: שאני אומר, זו שלא ביכרה ילדה נקבה תחילה ואחריה זכר; וזו שביכרה ילדה זכר.
יא,כ [כו] שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונתערבו--זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים. נתנו, ואחר כך מת אחד מן הבנים בתוך שלושים יום--אם לשני כוהנים נתנו, אינן יכולין להוציא מידן; ואם לכוהן אחד נתנו--כותב אחד מהן לחברו הרשאה, וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכוהן חמש סלעים.
יא,כא [כז] ילדו זכר ונקבה, ונתערבו--האבות פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. וכן מבכרת שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון--שניהן פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. [כח] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.
יא,כב [כט] שתי נשים של שני אנשים, אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכוהן; ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. [ל] ילדו שני זכרים ונקבה--זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים: שאינו נפטר אלא בשתי ספקות--אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב, ואם היא ילדה זכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה נקבה תחילה. והואיל והדבר רחוק, ייתן פדיונו.
יב,א מצות עשה לפדות כל אדם מישראל, פטר חמור בשה; ואם לא רצה לפדותו, מצות עשה לעורפו: שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו" (שמות לד,כ). ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום, ובכל זמן; ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.
יב,ב השה שפודין בו--נותנו לכוהן, שנאמר "כל פטר רחם . . . [ג] ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה" (במדבר יח,טו). בהמה טמאה האמורה כאן, היא החמור בלבד.
יב,ג [ד] פטר חמור אסור בהניה, עד שייפדה; ואם מכרו קודם פדיון, דמיו אסורים. ואם מת קודם פדיון, או שערפו--הרי זה ייקבר: מפני שהוא אסור בהניה אף לאחר עריפתו, הואיל ולא נפדה.
יב,ד לפיכך אם לא פדהו, ונתן פטר החמור בעצמו לכוהן--אסור לכוהן להשתמש בו, עד שיפדהו בשה; וייקח השה לעצמו, או יערוף אותו וייקבר. והכוהנים חשודים על דבר זה; לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכוהן, אלא אם כן פדהו הכוהן בפניו.
יב,ה הפריש פדיון פטר חמור, ומת השה קודם שייתננו לכוהן--אינו חייב באחריותו; וייתן הנבילה לכוהן, ליהנות בה. מת פטר החמור אחר שפדהו, ייתן הטלה לכוהן; ומותר בהניתו, שכבר נפדה.
יב,ו מאימתיי יתחייב לפדותו, משייוולד ועד שלושים יום. ומאחר שלושים יום--אם רצה לעורפו, עורפו; ואם רצה לפדותו, פודה: ואין כאן אלא עיכוב מצוה בלבד.
יב,ז לא רצה לפדותו--עורפו בקופיס מאחוריו, שנאמר "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ). ואין ממיתין אותו לא במקל, ולא בקנה, ולא בקורדום, ולא במגירה--אלא בקופיס; ולא יכניסנו לחדר, וינעול הדלת בפניו עד שימות: שנאמר "וערפתו".
יב,ח אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי--שנאמר "תפדה בשה" (שמות יג,יג; שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים ועיזים חיים בלבד. [ט] אין פודין בשה הדומה אחר; ואם פדה, פדוי. ופודין בבן פקועה; ואין פודין בפסולי המוקדשין, שהרי נאמר בהן "כצבי וכאייל" (דברים יב,טו; דברים טו,כב)--מה צבי ואייל אין פודין בו, אף הן אין פודין בהם.
יב,ט [י] פודין בשה--בין זכרים בין נקבות, בין תמימים בין בעלי מומים, בין קטנים בין גדולים. [יא] שה שלקחו מדמי שביעית, אין פודין בו את הוודאי; אבל פודין בו את הספק.
יב,י אם אין לו שה לפדותו--פודהו בשווייו, ונותן דמיו לכוהן: לא אמרה תורה שה להחמיר עליו, אלא להקל עליו--שאם היה לו פטר חמור ששווה עשר סלעים, יש לו לפדותו בשה שווה דינר; ולא יהיה זה חמור מן ההקדש, שנפדה בכסף.
יב,יא [יב] במה דברים אמורים, בשהיו דמי פטר חמור משלושה זוזים ומעלה; אבל אם היו דמיו פחות משלושה זוזים, אין פודין אותו אלא בשה או בשלושה זוזים. ועין יפה, לא יפחות מסלע; ועין רעה, בחצי סלע; ובינונית, בשלושה זוזים. [יג] והפודה פטר חמור של חברו--הרי זה פדוי, והחמור לבעליו.
יב,יב [יד] כוהנים ולויים פטורין מפטר חמור, שנאמר "בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה" (במדבר יח,טו): כל שישנו בבכור אדם, ישנו בבכור בהמה טמאה; והפטור מבכור אדם, פטור מבכור בהמה טמאה.
יב,יג [טו] הלוקח עובר חמורו של נוכרי, או המוכר עובר חמורו לנוכרי--אף על פי שאינו רשאי, הרי זה פטור מן הבכורה; ואין קונסין אותו על דבר זה. היה הנוכרי שותף באם או בבכור, אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו--הרי זה פטור. היה לו בו או באימו אבר אחד, כגון ידו או רגלו אפילו אוזנו--כל שאילו ייחתך יהיה בעל מום, הרי זה פטור מן הבכורה; ואם כשייחתך חלק הנוכרי לא יהיה בעל מום למזבח, הרי זה חייב.
יב,יד וכן המקבל חמור מן הגוי להיות מיטפל בה, והוולד ביניהם, או נוכרי שקיבל מישראל--הכול פטור מן הבכורה: שנאמר "פטר רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה" (ראה שמות יג,ב), עד שיהיה הכול בישראל.
יב,טו [טז] גר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר--הרי זה חייב לערוף או לפדות; ואם פדה בשה--השה של גר, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
יב,טז [יז] גוי שהפריש פטר חמור, מודיעין אותו שאינו חייב; והרי הוא מותר בגיזה, ועבודה.
יב,יז [יח] פרה שילדה כמין חמור, או חמור שילדה כמין סוס--פטור: שנאמר "ופטר חמור" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים--עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור. ואם יש בו מקצת סימני חמור, חייב בבכורה.
יב,יח [יט] חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--נותן טלה לכוהן. ילדה זכר ונקבה--מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהניה, שמא הזכר נולד תחילה; וטלה זה שהפריש לבעלים, ואינו לכוהן--שהמוציא מחברו עליו הראיה.
יב,יט [כ] שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן טלה אחד לכוהן.
יב,כ [כא] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום. ואינו צריך להפריש טלה לעצמו, לפי שיש כאן ספקות הרבה--שמא האחת ילדה זכר והשנייה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר; וכן ספקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות.
יב,כא אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו--נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו ואינו לכוהן--מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. [כב] וכן הלוקח חמור מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה זכר--פודה אותו בשה; והוא לבעלים, מפני שהוא ספק.
יב,כב [כג] מי שהיו לו עשר טלאים, כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור--הרי כולן כחולין לכל דבר, ומתעשרין כשאר הבהמה; ומפריש אחד מהן מעשר, והשאר שלו כשהיו.
יב,כג [כד] ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאיין בתוך ביתו, שנפלו לו מבית אבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו הכוהן נפלו לו מבית אבי אימו ישראל--הרי זה מפריש עליהן עשרה שיין, והן שלו; וחייבין במעשר.