בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
תיכון תפילתי קטורת, לפניך; משאת כפיי, מנחת ערב (תהילים קמא,ב).
הלכותיו שש, וזה הוא סידורן: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה.
הלכות קרבן פסח. יש בכללן שש עשרה מצוות--ארבע מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט הפסח בזמנו; (ב) שלא לזבוח אותו על החמץ; (ג) שלא תלין אימוריו; (ד) לשחוט פסח שני; (ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמישה עשר; (ו) לאכול בשר פסח שני על מצה ומרור בליל חמישה עשר לחודש השני; (ז) שלא יאכל נא ומבושל; (ח) שלא יוצא מבשר הפסח חוץ לחבורה; (ט) שלא יאכל ממנו משומד; (י) שלא יאכיל ממנו לתושב או שכיר; (יא) שלא יאכל ממנו ערל; (יב) שלא ישבור בו עצם; (יג) שלא ישבור עצם בפסח שני; (יד) שלא ישאיר ממנו לבוקר; (טו) שלא ישאיר מפסח שני לבוקר; (טז) שלא ישאיר מבשר חגיגת יום ארבעה עשר עד יום שלישי.
הלכות חגיגה. יש בכללן שש מצוות--ארבע מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להיראות את פני ה'; (ב) לחוג בשלוש רגלים; (ג) לשמוח ברגלים; (ד) שלא ייראה ריקם; (ה) שלא יעזוב הלוי מלשמחו וליתן לו מתנותיו ברגלים; (ו) להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה.
הלכות בכורות. יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש בכורות; (ב) שלא ייאכל בכור תמים חוץ לירושלים; (ג) שלא ייפדה הבכור; (ד) להפריש מעשר בהמה; (ה) שלא ייגאל מעשר בהמה. וכללתי המעשר עם הבכור--לפי שמעשה שניהם אחד, והכתוב כללו עימו: שנאמר "ואת דמם תזרוק" (ראה במדבר יח,יז)--מפי השמועה למדו, שזה דם מעשר ודם בכור.
הלכות שגגות. יש בכללן חמש מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו; (ב) שיקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא חטא עד שייוודע לו ויביא חטאתו, וזה הוא הנקרא אשם תלוי; (ג) שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזה הוא הנקרא אשם ודאי; (ד) שיקריב החוטא קרבן על עבירות ידועות, אם היה עשיר בהמה ואם היה עני עוף או עשירית האיפה, וזה הוא הנקרא קרבן עולה ויורד; (ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן, אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות.
הלכות מחוסרי כפרה. יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) שתקריב הזבה כשתטהר קרבן; (ב) שתקריב היולדת כשתטהר קרבן; (ג) שיקריב הזב כשיטהר קרבן; (ד) שיקריב המצורע כשיטהר קרבן. ואחר שיקריבו קרבנותיהן, תיגמר טהרתן.
הלכות תמורה. יש בכללן שלוש מצוות--אחת מצות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא ימיר בהמה בבהמה; (ב) שתהיה התמורה קודש, אם המיר; (ג) שלא ישנה הקודשים מקדושה לקדושה.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, תשע ושלושים--עשרים מצוות עשה, ותשע עשרה מצוות לא תעשה.
יש בכללן שש עשרה מצוות--ארבע מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט הפסח בזמנו; (ב) שלא לזבוח אותו על החמץ; (ג) שלא תלין אימוריו; (ד) לשחוט פסח שני; (ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמישה עשר; (ו) לאכול בשר פסח שני על מצה ומרור בליל חמישה עשר לחודש השני; (ז) שלא יאכל נא ומבושל; (ח) שלא יוצא מבשר הפסח חוץ לחבורה; (ט) שלא יאכל ממנו משומד; (י) שלא יאכיל ממנו לתושב או שכיר; (יא) שלא יאכל ממנו ערל; (יב) שלא ישבור בו עצם; (יג) שלא ישבור עצם בפסח שני; (יד) שלא ישאיר ממנו לבוקר; (טו) שלא ישאיר מפסח שני לבוקר; (טז) שלא ישאיר מבשר חגיגת יום ארבעה עשר עד יום שלישי. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה לשחוט הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן, אחר חצות; ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העיזים בלבד, זכר בן שנה. ואחד האיש ואחד האישה, חייבין במצוה זו. [ב] ומי שביטל מצוה זו בזדון, ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא, ולא בדרך רחוקה--הרי זה חייב כרת; ואם ביטלה בשגגה, פטור.
א,ב [ג] אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה, כשאר הקודשים; אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור. ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד--לוקה, כאילו הקריבו בשוק: שנאמר "לא תוכל, לזבוח את הפסח, באחד שעריך" (דברים טז,ה)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפילו בשעת היתר הבמות.
א,ג [ד] שחיטת הפסח, אחר חצות; ואם שחטו קודם חצות, פסול. ואין שוחטין אותו אלא מאחר תמיד של בין הערביים--אחר שמקטירין קטורת של בין הערביים, ואחר שמטיבין את הנרות, מתחילין לשחוט את הפסחים, עד סוף היום. ואם שחטו אחר חצות, קודם תמיד של בין הערביים--כשר: ויהיה אחד ממרס בדם הפסח, עד שייזרק דם התמיד, ואחר כך יזרוק דם הפסח, אחריו; ואם נזרק דם הפסח קודם דם התמיד, כשר.
א,ד [ה] השוחט את הפסח בזמנו, והיה לו כזית חמץ ברשותו--לוקה: שנאמר "לא תזבח על חמץ, דם זבחי" (שמות כג,יח)--שלא יזבח הפסח, והחמץ קיים. אחד השוחט, ואחד הזורק את הדם, ואחד המקטיר את האימורין--אם היה ברשות אחד מהן, או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה, כזית חמץ בשעת הקרבתו--הרי זה לוקה, והפסח כשר.
א,ה [ו] דם הפסח, טעון שפיכה כנגד היסוד. ואחר ששופכין דמו, מפשיטין אותו; וקורעין את בטנו, ומוציאין את אימוריו, ומקטירין אותן חלבין, כל זבח וזבח לבדו. ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו, ויוצא לביתו לירושלים; וצולהו, ואוכלו לערב.
א,ו [ז] המניח אימורין, ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג,יח). ואף על פי שעבר, אינו לוקה--לפי שאין בו מעשה.
א,ז [ח] מקטירין חלבי פסחים כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. במה דברים אמורים, כשחל ארבעה עשר להיות בשבת--שהרי חלבי שבת, קרבין ביום טוב; אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחול, אין מקטירין חלבי חול ביום טוב.
א,ח [ט] הפסח נשחט בשלוש כיתות, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל עדת ישראל" (שמות יב,ו)--קהל, ועדה, וישראל. ואין פוחתין משלושים בני אדם בכל כת וכת. [י] היו הכול חמישים--נכנסין בתחילה שלושים, ושוחטין; ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה; וחוזרין ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה. [יא] היו פחות מחמישים--אין שוחטין את הפסח, לכתחילה. ואם שחטו כולן בבת אחת, כשר.
א,ט כיצד נשחט: נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחוט את פסחיהם. וכל זמן שהם שוחטין ומקריבין, קוראין הלויים את ההלל. אם גמרו את ההלל, ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב--שונין; ואם שנו, ולא שלמו להקריב--משלשין. ומעולם לא שילשו.
א,י [יב] על כל קריאה וקריאה, תוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות--תקיעה ותרועה ותקיעה: הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך, תוקעין בשעת שחיטה.
א,יא [יג] הכוהנים עומדים שורות שורות, ובידיהם מזרקי כסף ומזרקי זהב, שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב; ולא היו מעורבין, כדי שיהיה להם נואי. ולא היו למזרקין שוליים, כדי שלא יניחום ויקרש הדם.
א,יב [יד] שחט השוחט, וקיבל הכוהן--נותנו לחברו, וחברו לחברו, כדי שיתעסקו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל כוהן הקרוב למזבח; שופכו שפיכה אחת, כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא, ואחר כך מחזיר את הריקן.
א,יג ותולין ומפשיטין את כולו, וקורעו, וממחה את קרביו, עד שמסיר מהן הצואה והפרש; ומוציא את האימורין, ונותנן בכלי, ומולחן, ומקטירן הכוהן על גבי המזבח.
א,יד וכיצד תולין ומפשיטין: מסמרות של ברזל היו קבועין בכתלים ובעמודים, שבהם תולין ומפשיטין; וכל מי שלא מצא מקום לתלות, מקלין דקין חלקין היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט.
א,טו שלמו מלהקריב, פותחין דלתות העזרה, ויוצאת כת הראשונה, ונכנסה שנייה; יצאת שנייה, ונכנסה שלישית. כמעשה ראשונה, כך מעשה שנייה ושלישית. שלמה כת שלישית ויצאת, רוחצין את העזרה.
א,טז חל ארבעה עשר להיות בשבת--כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת; ורוחצין את העזרה בשבת--שאין איסור שבות במקדש, אפילו בדבר שאינו צורך עבודה: איסור שבות, במקדש היתר הוא.
א,יז אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו, בשבת: אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בהר הבית; והשנייה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בחיל; והשלישית עומדין במקומן, בעזרה. ושוהין הכול עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו.
א,יח שחיטת הפסח, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו--דוחין את השבת: שאי אפשר לעשותן קודם השבת--שהרי קבוע לו זמן, שנאמר "במועדו" (במדבר ט,ב; במדבר ט,ג). אבל הרכבתו, והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבולתו בכלי--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן קודם השבת. ואם יכול לחתוך יבולתו בידו בשבת, חותך; ואם הייתה יבשה, חותכה אפילו בכלי--שאין שבות במקדש כלל. וכן צלייתו, והדחת קרביו--אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.
א,יט שכח ולא הביא סכין, לא יביאנה בשבת; אלא נותנה בין קרני הכבש, או בצמרו, ומכישו עד שמביאו לעזרה, ומקדישו שם. ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ומפני המצוה, מותר.
א,כ במה דברים אמורים, בשלא הקדיש פסחו עדיין, ולא אמר, זה פסח; אבל אם הקדישו--לא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקודשים. ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת--הואיל וקבוע לו זמן, מותר להקדישו בשבת; וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב, ואינו חושש.
א,כא [כ] השוחט את הפסח, ונמצא בעל מום, או טריפה--הרי זה שוחט אחר, בין בחול בין בשבת: אפילו מאה זה אחר זה, שוחט והולך, עד שיכשר אחד, או עד שתחשך ויידחה לשני--שהרי אנוס הוא.
ב,א אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו--שנאמר "תכוסו על השה" (שמות יב,ד), מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי; ואלו המתמנין, הן הנקראין בני חבורה. [ב] ויחיד ששחט את הפסח לעצמו, כשר--והוא, שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר "יעשו אותו" (שמות יב,מז; במדבר ט,יא; במדבר ט,יב).
ב,ב [ג] אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן, או חולה--אם יכול לאכול כזית, שוחטין עליו; ואם לאו, אין שוחטין עליו: שנאמר "איש לפי אוכלו" (שמות יב,ד), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית--אין שוחטין עליהם.
ב,ג [ד] אין עושין חבורה נשים ועבדים, או קטנים ועבדים--מפני קלות שתהיה ביניהן; אבל עושין חבורה כולה נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים, שיהיו מכלל בני חבורה--לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת. וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שכולן יכולין לאכול--הואיל ואכילתן מעוטה: שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן אין עושין חבורה כולה גרים--שמא ידקדקו בו, ויביאוהו לידי פסול; ואם שחטו עליהם, כשר.
ב,ד [ה] שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים--פסול.
ב,ה שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים--כשר: שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאילו לא חישב עליהם.
ב,ו שחטו למולים, וזרק דמו לשם מולים וערלים--פסול: שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים, שיתכפרו בו ערלים--פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה.
ב,ז שחטו לאוכליו, לזרוק דמו שלא לאוכליו--הפסח כשר; ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה.
ב,ח [ז] מי שהוא בריא בשעת שחיטה, וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה, ובריא בשעת זריקה--אין שוחטין וזורקין עליו: עד שיהיה בריא משעת שחיטה, עד שעת זריקה.
ב,ט [ח] שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן; ואם שתקו ולא מיחו, הרי זה מדעתן.
ב,י [ט] שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, והלכו ושחטו הן לעצמן--יוצאין בשל רבם. [י] שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העבריים, ושחטו הם לעצמן--אין לך מיחוי גדול מזה, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן.
ב,יא האישה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה--תאכל משל בעלה. הייתה נחפזת לילך לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה--תאכל משל אביה; מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה--והוא, שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה.
ב,יב במה דברים אמורים, ביתום קטן. אבל גדול, נעשה כממנה עצמו על שני פסחים; והממנה עצמו על שני פסחים, אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון.
ב,יג [יב] עבד של שני שותפין--בזמן שמקפידין זה על זה, לא יאכל משל שניהם; ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. [יג] מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--לא יאכל לא משל רבו, ולא משל עצמו: עד שייעשה כולו בן חורין.
ב,יד עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו, עד שיישחט; כיון שנשחט--אינו יכול למשוך את ידו, שהרי נשחט עליו.
ב,טו נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו: ראשונים שיש להם כזית--אוכלים, ופטורים מלעשות פסח שני; ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד--אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני.
ב,טז [טו] הממנה אחרים עימו על חלקו, ולא ידעו בהם בני החבורה--הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהם; והוא אוכל חלקו עם האחרים שמינה עליו, חבורה שנייה.
ב,יז וכן בני חבורה שהיה אחד מהן גרגרן--רשאין להוציאו מהם, ונותנין לו חלקו, ויאכלהו בחבורתו; ואם אינו זולל, אינן רשאין ליחלק.
ג,א האומר לעבדו צא ושחוט עליי את הפסח--אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה, והלך ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחוט גדי, והלך ושחט עליו טלה--הרי זה יאכל ממנו: שהרי לא פירש ואמר לו, שחוט לי ממין פלוני.
ג,ב הלך ושחט גדי וטלה--אינו אוכל משניהן, אלא ייצאו לבית השריפה: שאין נמנין על שני פסחים. ואם היה מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה--יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות.
ג,ג [ב] האומר לשלוחו צא ושחוט עליי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה, ושכח מה אמר לו--הרי זה שוחט גדי וטלה ואומר, אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי; שכח השולח מה אמר לו, שניהם ייצאו לבית השריפה. ואם שכח השולח קודם שייזרק הדם, חייבין לעשות פסח שני; שכח אחר שנזרק הדם, פטורין מלעשות פסח שני.
ג,ד וכן הדין באומר לעבדו צא ושחוט עליי, וקבע לו, ושכח העבד מה שאמר לו רבו. והוא, שייתן לו רועה של רבו גדי וטלה, ויאמר לו שחוט שניהם כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום: אם עשה הרועה כן, אחר כך יהיה אפשר לעבד להתנות כמו שביארנו.
ג,ה [ג] בני חבורה שאמרו לאחד, לך ושחוט עלינו את הפסח, ואמר הוא להם ואתם שחטו עליי, ושחט הוא ושחטו הם--כולן אוכלין מזה שנשחט ראשון, והאחרון ייצא לבית השריפה.
ג,ו [ד] חבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, הלך ומצא פסח שאבד ושחטו, והם לקחו פסח אחר ושחטוהו--אם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והן אוכלין עימו, והשני יישרף; אם שלהן נשחט ראשון--הן אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו; אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת--הוא אוכל משלו, והן אינן אוכלין עימו, ושלהן ייצא לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
ג,ז [ה] אמר להם זה ששלחוהו לבקש פסח שאבד ולשוחטו, אם איחרתי שחטו אתם עליי, הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו--אם שלהם נשחט ראשון--הם אוכלין משלהם, והוא אוכל עימהם, והשני יישרף; ואם שלו נשחט ראשון--הוא אוכל משלו, והם אוכלים משלהם; אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד--הם אוכלין משלהם, והוא אינו אוכל עימהם, ושלו ייצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.
ג,ח [ו] אבד להם פסח, ואבד לו פסח, ואמר להם צאו ובקשו ושחטו עליי, ואמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, ומצאו הם ושחטו--אוכלין כולן מן הראשון, והשני יישרף; ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת--שניהם יישרפו, ופטורין מלעשות פסח שני.
ג,ט הלך הוא לבקש, והלכו הם לבקש, ולא אמרו זה לזה כלום--אף על פי שהיה בליבם שישחוט כל אחד מהם על חברו, או שהיה שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהם שכל אחד שימצא ישחוט על חברו--הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום, אינם אחראין זה לזה.
ג,י [ז] שתי חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שישחטו--חבורה זו לוקחין כבש אחד מן התערובת, והשנייה לוקחין השני, ואחד מבני חבורה זו בא אצל אלו, ואחד מבני חבורה השנייה בא אצל הראשונה; וכל חבורה מהן אומרת לזה האחד שבא אצלם, אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.
ג,יא וכן חמש חבורות של חמישה חמישה בני אדם, או עשר חבורות של עשרה עשרה--מושכין להם אחד מכל חבורה לחבורה האחרת, וכך הם מתנים ואומרים; ואחר כך שוחטין.
ג,יב [ח] שניים שנתערבו פסחיהם--זה לוקח לו פסח אחד מן התערובת, וזה לוקח לו אחד, וזה ממנה עימו על פסחו אחד מן השוק, והאחר ממנה עימו אחד מן השוק, כדי שיהיו שתי חבורות; ואחר כך יבוא אחד משניהם אצל אלו, ויבוא אחד מאלו אצל האחר, ומתנה כל אחד מהן עם חברו שבא אצלו מחבורה שנייה ואומר, אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא, ידי משוכה מפסח שלי ונמניתי על שלך. ונמצא שלא הפסידו כלום.
ג,יג [ט] חמישה שנתערבו עורות פסחיהם, ונמצא יבולת בעור אחד מהם--כולם ייצאו לבית השריפה; ואם נתערבו קודם זריקת דמים, חייבין בפסח שני. נתערבו אחר זריקה, פטורין מלעשות פסח שני: שאם הקריבו פסח שני, נמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה; ואם נמנו כולם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחוייב, וזה כמי שנשחט שלא למנוייו; ואם התנה כל אחד מהם ואמר, אם אינו פסח יהיה שלמים, דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנין בזריקה לא ייתן אותן בשפיכה לכתחילה. לפיכך פטורין מפסח שני.
ד,א כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם, פסול. השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן, אותו הפסח ששחטתי עליכם, שלא לשמו שחטתיו--אם היה נאמן להם, סומכין על דבריו; ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח ויביא פסח שני.
ד,ב בשר הפסח שנטמא, ונודע לו קודם זריקה--אף על פי שהאימורין טהורין, לא יזרוק את הדם: שאין הפסח בא אלא לאכילה. ואם זרק, לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם, הורצה--שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון. נטמאו מקצת האברים--שורף את הטמאים, ואוכל את הטהורים. נטמאו האימורים, והבשר קיים--זורק את הדם, והבשר נאכל לערב.
ד,ג נטמאו הבעלים אחר שנשחט, לא יזרוק את הדם; ואם זרק, לא הורצה. לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אלא אם נטמא בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.
ד,ד [ג] הפסח שיצא מירושלים, או שנטמא בארבעה עשר--יישרף מיד; נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם--מניחין אותו עד שתעבור צורתו, ואחר כך יישרף. זה הכלל: כל שפסולו בגופו, יישרף מיד; בדם או בבעלים--תעבור צורתו, ואחר כך יישרף.
ד,ה לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו, או נטמאו ונדחו לפסח שני--הרי זה יישרף מיד.
ד,ו במה דברים אמורים שיישרף אם נטמאו הבעלים, כשנטמאו כל בני חבורה; אבל אם נטמאו מקצתם, זכו טהורים בחלקם של טמאים. אף על פי שנטמאו מקצתם אחר שהתחילו לאכול, זכו הטהורים שעדיין לא התחילו; אבל אם התחילו כולם, ונטמאו מקצתם--לא זכו הטהורים בחלקם של טמאים, אלא הטהורים אוכלין חלקם, וחלק הטמאים יישרף. והוא הדין, אם מתו מקצתם.
ד,ז נטמא שלם או רובו--שורפין אותו לפני הבירה בפני הכול, כדי לביישן כדי שייזהרו בו. ושורפין אותו מעצי המערכה, כדי שלא יחשדו אותם ויאמרו, מעצי המערכה גנבו; לפיכך אם שרפוהו בקנים ובקש, ורצו לשרוף משל עצמם--שורפין. נטמא מיעוטו, וכן הנותר--שורפין אותו בחצרותיהם מעצי עצמם, אבל לא מעצי המערכה: שלא ישאירו מהם אצלם, וימעלו בהם.
ד,ח [ד] המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים--ירעה עד שייפול בו מום ויימכר, ויביא בדמיו פסח; ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו, יביא בדמיו שלמים. [ה] הפריש פסחו ומת--לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח, אלא לשם שלמים; ואם היה ממונה עם אביו עליו, יביאנו לשם פסח.
ד,ט במה דברים אמורים, בשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר; אבל אם מת אביו קודם חצות--הרי זה נדחה לפסח שני מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסח זה בשני.
ד,י [ו] מי שאבד פסחו, ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין--יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני יקרב שלמים; מצאו אחר ששחט פסחו, הרי זה יקרב שלמים. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה, הרי תמורה זו תקרב שלמים.
ד,יא אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו, אם המיר בזה הנמצא, בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה--אין תמורתו קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים.
ד,יב [ז] פסח שעברה שנתו, והשלמים הבאים מחמת הפסח--הרי הם כשלמים לכל דבר: טעונין סמיכה ונסכים, ותנופת חזה ושוק--מה שאין כן בפסח.
ד,יג [ח] פסח שנתערב בשלמים, יקרבו כולם שלמים; נתערב בזבחים אחרים--ירעו עד שייפול בהם מום, ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה, ובדמי היפה שבהם שלמים, ויפסיד המותר כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
ד,יד נתערב בבכורות--ירעו הכול עד שייפול בהם מום, וייאכלו כבכור בעל מום. ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובת, ויאמר, כל מקום שהוא הפסח, קדושתו תחול על זו; ויקריבנה שלמים.
ד,טו [ט] הפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר, עד שלא נשתחרר, ונשתחרר, עד שלא הביא שתי שערות, והביא--הרי זה מקריבו לשם פסח: שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
ד,טז [י] המפריש מעות לפסחו, והותירו--המותר יביא שלמים. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו--הרי המעות שייקח מהן בחלקן, חולין: אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו, וזה הפריש מעות לפסחו, ולקח ממנו המעות, ומינהו על פסחו--הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהם ואת חגיגתם ואת מעות פסחיהם וחגיגתם.
ד,יז [יא] עצים של צליית הפסח, כפסח; וכן מצה ומרור: הואיל והם מכשירי הפסח, הרי הם כפסח. ואם לקח ממעות הפסח ממי שמינה אותם עימו, כדי למנותם עימו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהם--הרי המעות חולין.
ה,א מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון--הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר של חודש השני בין הערביים. ושחיטת פסח זה--מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חייבין עליו כרת.
ה,ב כיצד: מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון--אם הזיד ולא הקריב בשני, חייב כרת; ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני; ואם לא הקריב בשני--אף על פי ששגג, הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד.
ה,ג אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון--אף על פי שהזיד בשני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון, מן הכרת. [ג] ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו--אף על פי שבא לערב--לא הורצה, וחייב בפסח שני.
ה,ד טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון, שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל, שלא מל עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה מזיד בראשון; לפיכך אם לא עשה את השני, אפילו בשגגה--חייב כרת.
ה,ה כשם שמילת עצמו מעכבת אותו מלעשות פסח--כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שמות יב,מח); ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול.
ה,ו וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו; ודבר זה, מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. [ו] הקטן, אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהימנות על הפסח--שנאמר "וכל עבד איש" (שמות יב,מד), להוציא את הקטן.
ה,ז גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים--חייבין לעשות פסח שני; ואם שחטו עליו בראשון, פטור.
ה,ח נשים שנדחו לשני--בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה--הרי פסח שני להם רשות: רצו, שוחטין; רצו, אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת, בפסח שני; אבל אם הייתה האישה אחת מבני חבורה, מותר.
ה,ט איזו היא דרך רחוקה, חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים. [ט] מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר--הרי זה בדרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה--אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.
ה,י הלך ולא הגיע, מפני שעיכבוהו הבהמות בדוחקן, או שהיה בירושלים, והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה אנוס, ואינו בדרך רחוקה.
ה,יא מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב--שוחטין עליו, וכשייצא לערב יאכל. במה דברים אמורים, בשהיה חבוש ביד ישראל; אבל אם היה חבוש ביד גויים, אין שוחטין עליו עד שייצא. ואם שחטו עליו, ויצא--הרי זה אוכל; ואם לא יצא--פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו.
ה,יב וכן האונן והחולה והזקן שאינן יכולין לאכול, ששחטו עליהם ואחר שנזרק הדם נטמאו במת, והרי אינם יכולין לאכול--הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני.
ו,א איזה הוא טמא שנדחה לפסח שני--כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמישה עשר מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ובועלי נידות. אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהם ביום ארבעה עשר--הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו, אוכל את הפסח.
ו,ב טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר--אף על פי שטבל והוזה עליו, והרי הוא ראוי לאכול קודשים לערב--אין שוחטין עליו, אלא נדחה לפסח שני: שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח, ביום ההוא" (במדבר ט,ו)--מפי השמועה למדו, ששביעי שלהם היה; ועל זה שאלו אם יישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש שאין שוחטין עליהם.
ו,ג במה דברים אמורים, בשנטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן; אבל אם היה טמא בשאר טמאות מן המת, שאין הנזיר מגלח עליהן--שוחטין עליו בשביעי שלו, אחר שיטבול ויוזה עליו; וכשיעריב שמשו, אוכל פסחו.
ו,ד [ג] זב שראה שתי ראייות, וספר שבעת ימים וטבל בשביעי--שוחטין עליו, והוא אוכל לערב; ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם, הרי זה פטור מלעשות פסח שני. וכן שומרת יום כנגד יום--טובלת ביום השמור, כמו שביארנו בביאות אסורות, ושוחטין עליה, והיא אוכלת לערב; ואם ראת דם אחר שנזרק דם הפסח, פטורה מלעשות פסח שני. ואין שוחטין על הנידה בשביעי שלה--שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני, ואינה ראויה לאכול קודשים עד ליל תשיעי.
ו,ה [ד] מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר--שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהם בארבעה עשר, בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו; ואוכלין פסחיהם לערב. ואין שוחטין עליהם, עד שימסרו קרבנותיהם לבית דין--שמא יפשעו, ולא יקריבו אותם.
ו,ו [ה] מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר, וראה קרי בו ביום--הרי זה טובל, ונכנס לעזרת נשים ומביא קרבנותיו. ואף על פי שטבול יום אסור להיכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להיכנס שם מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת, וידחה איסור של דבריהם.
ו,ז [ו] טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר; ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלושה עשר בניסן, והוא שבת--יידחה ליום ארבעה עשר, ומזין עליו; ואין שוחטין עליו כמו שביארנו, אלא יידחה לפסח שני.
ו,ח והלוא איסור הזיה בשבת משום שבות, והפסח בכרת, והיאך יעמידו דבריהם, במקום כרת: מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות, אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת; לפיכך העמידו דבריהם במקומם, אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת.
ו,ט [ז] ישראל ערל שמל בערב הפסח, שוחטין עליו אחר שמל. אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר, ומל וטבל--אין שוחטין עליו, שאינו אוכל לערב, והרי הוא כפורש מן הקבר, שצריך שבעת ימים ואחר כך יטהר: גזירה--שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר, ויטבול ויאכל לערב, ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי, ואכלתי לערב.
ו,י והלוא גזירה זו מדבריהם, והפסח בכרת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן, שהוא יום ארבעה עשר--מפני שאין הגר מתחייב במצוות, עד שיימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בעניין הגירות; לפיכך העמידו דבריהם במקום זה--שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא, ולא יבוא לידי חיוב כלל.
ו,יא [ח] מי שבא בבית הפרס, הרי זה מנפח והולך; ואם לא מצא עצם, ולא נטמא--שוחט ואוכל פסחו, ואף על פי שהלך בבית הפרס, שטומאת בית הפרס מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת, ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו שביארנו; וכן בית הפרס שנידוש, טהור לעושה פסח.
ו,יב [ט] האונן, ראוי לאכול הפסח לערב. מפני שאנינות לילה מדבריהם, לא העמידו דבריהם בדבר זה במקום כרת, אלא שוחטין עליו; וטובל, ואחר כך אוכל, כדי שיפרוש מאנינותו, ולא יסיח דעתו. במה דברים אמורים, שמת לו המת אחר חצות, שכבר נתחייב בקרבן פסח. אבל אם מת לו המת קודם חצות--אין שוחטין עליו, אלא יידחה לשני; ואם שחטו עליו, וזרקו הדם--טובל ואוכל לערב.
ו,יג מת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר--הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם, ואינו תופס לילו מדבריהם; לפיכך שוחטין עליו, וטובל ואוכל לערב, אף בשאר הקודשים. ויום שמועה ויום ליקוט עצמות, הרי הוא כיום הקבורה; לפיכך מי שליקטו לו עצמות מתו ביום ארבעה עשר, או ששמע שמת לו מת--שוחטין עליו, וטובל ואוכל בקודשים לערב.
ו,יד [י] מי שהיה חופר בגל לבקש על המת, אין שוחטין עליו--שמא ימצא שם מת בגל, והרי הוא טמא בשעת שחיטה; שחטו עליו, ולא נמצא שם מת--הרי זה אוכל לערב. נמצא שם מת אחר שנזרק הדם--אם נודע לו בוודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם, כגון שהיה גל עגול--הרי זה חייב בפסח שני; ואם ספק הדבר, ושמא לא היה עומד על הטומאה בשעת זריקה, ולא נטמא אלא אחר זריקה--הרי זה פטור מפסח שני.
ו,טו [יא] מי שעבר בדרך, ונמצא מת מושכב לרוחבה של דרך--אם היה המת טומאת התהום, אף על פי שהוא טמא לתרומה, הרי זה טהור לפסח, ושוחט ואוכל פסחו. ואף על פי שאפשר שנגע, הואיל והיא טומאת התהום, טהור לפסח; ואף על פי שהמת שלם, והוא מן הקצה אל הקצה--הרי זה עושה פסחו, עד שייוודע בוודאי שנטמא בו.
ו,טז במה דברים אמורים, בשהיה מהלך ברגליו, שהרי אפשר שלא ייגע. אבל אם היה רוכב, או טעון משא--הרי זה טמא, אף על פי שהיא טומאת התהום: לפי שאי אפשר שלא ייגע, ושלא יסיט, ושלא יאהיל. וכבר ביארנו טומאת התהום, בהלכות נזירות.
ו,יז [יב] מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום--אינו חייב בפסח שני; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה, חייב בפסח שני.
ו,יח [יג] מי שנטמא במת, והוזה שלישי ושביעי, ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום, ולא ידע, ועשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום--אינו חייב בפסח שני: שכיון שטבל בשביעי, פסקה טומאה הראשונה. אבל אם נטמא בטומאת התהום בשישי לטומאתו, ולא ידע עד שעשה הפסח--הרי זה חייב בפסח שני: שחזקת הטמא טמא, עד שיהיה טהור ודאי--שרגליים לדבר.
ז,א רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון--אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים; אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכוהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת--אינם נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם הטהורים: שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט,ו)--יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה. ודבר זה, בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.
ז,ב היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת--כולם עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמם בטהרה, והטמאים עושין לעצמם בטומאה, ואוכלין אותו בטומאה. ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים, אפילו אחד--יעשו כולם בטומאה.
ז,ג היו האנשים מחצה טמאי מת, ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים, יהיו הרוב טהורים--הטהורים עושים את הראשון, והטמאין אינם עושין לא את הראשון ולא את השני: אין עושין את הראשון, מפני שהם מיעוט; ואין עושין את השני, מפני שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.
ז,ד היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נידות, ומיעוטן טמאי מת--אותם טמאי מת אין עושין הראשון, לפי שהם מיעוט; ואינן עושין את השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.
ז,ה היו רוב הקהל טמאי מת, ומיעוט זבים וכיוצא בהם--טמאי מת עושין את הראשון. והזבין וכיוצא בהם אינם עושין, לא את הראשון ולא את השני: אינם עושין בראשון, שאין נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד; ואינם עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה הראשון בטומאה, אין שם פסח שני.
ז,ו היו שליש הקהל טהורים, ושליש זבים וכיוצא בהם, ושליש טמאי מת--אותם טמאי מת אינן עושין לא את הראשון ולא את השני: אינם עושים ראשון, שהרי הם מועטים לגבי טהורים עם הזבים; ובשני לא יעשו, שהרי מיעוט עשו בראשון כמו שביארנו.
ז,ז כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים: אין משערין בכל האוכלין--שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהם; אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ קודם שתיכנס כת הראשונה, משערין אותן.
ז,ח [ז] יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו--הרי זה יידחה לפסח שני, כשאר טמאי מת; וציבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כולם בטומאה.
ז,ט [ח] פסח שהקריבוהו בטומאה--הרי זה נאכל כטהור, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה; ואינו נאכל לכל טמא, אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת, ולכיוצא בהם, מטמאי מגע טמאות. אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהם מגופם, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים--לא יאכלו ממנו. ואם אכלו, פטורין: מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין, חייבין עליו משום טומאה; והנאכל לטמאין, אין חייבין עליו משום טומאה. אפילו אכלו טמאי מת מן האימורין שלו, פטורין.
ז,י במה דברים אמורים שהפסח ייאכל בטומאה, בשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם; אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם, לא ייאכל.
ז,יא [ט] שחטוהו בטהרה, ונטמאו רוב הציבור קודם זריקה--זורק את הדם, והפסח לא ייאכל: גזירה שמא ייטמאו אחר זריקה בשנה אחרת, ויאכלוהו בטומאה.
ז,יב היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו--הואיל ואינם מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשו אותו אלא הטהורים, וייאכל אף על פי שהוא טמא: מוטב שייאכל בטומאת בשר שהיא בלאו, ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהם בכרת, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
ח,א אכילת בשר הפסח בלילי חמישה עשר--מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה: צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו" (שמות יב,ח). [ב] ואין מצה ומרור מעכבין; אם לא מצאו מצה ומרור, יוצא ידי חובתו באכילת בשר הפסח לבדו. אבל מרור בלא פסח--אינו מצוה, שנאמר "על מרורים יאכלוהו".
ח,ב [ג] מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע; לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר--אוכל מהם תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו. ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובתו.
ח,ג וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמישה עשר לחודש אייר--מצות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא). [ד] ושניהם אינם נאכלין אלא צלי אש. והאוכל מהם כזית נא או מבושל בלילי פסחים--לוקה, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים" (שמות יב,ט); אכל נא ומבושל כאחד--אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נכללו בלאו אחד.
ח,ד אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום--אינו לוקה, שנאמר "כי אם צלי אש" (שמות יב,ט): בשעה שמצוה לאוכלו צלי, חייב על אכילת נא ומבושל; אבל מבעוד יום, פטור. [ה] אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום, עבר על מצות עשה: שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה" (שמות יב,ח)--"בלילה", לא ביום. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ח,ה [ו] "נא" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. אבל אם אכל ממנו בשר חי--אינו לוקה, וביטל מצות עשה: שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט)--הא שאינו צלי, אסור. צלהו כל צורכו עד שנתחרך, ואכלו--פטור.
ח,ו [ז] "מבושל" (שמות יב,ט) שהזהירה עליו תורה--בין שנתבשל במים, בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות: שנאמר "ובשל מבושל" (שם), ריבה הכול. [ח] צלהו ואחר כך בישלו, או שבישלו ואחר כך צלהו, או שעשהו צלי קדירה, ואכלו--חייב; אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים. ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה, במשקין ובמי פירות.
ח,ז [ט] אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן, או כלי מתכות--שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ח; שמות יב,ט), לא צלי דבר אחר; לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, צולין עליו. ואין צולין אותו בשפוד של מתכת--שהרי השפוד חם כולו, וצולה מקומו.
ח,ח [י] הסיק את התנור, וגרף את כל האש, ותלהו בתנור, וצלהו--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש. חתכו וצלהו על גבי גחלים, הרי זה צלי אש. צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה--הרי זה אסור, שאין זה צלי אש.
ח,ט כיצד צולין אותו: תוחבו מתוך פיו עד בית נקבותו בשפוד של עץ, ותולה אותו לתוך התנור, והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור, חוצה לו; ולא ייתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רימון היו בוררין לצלייתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו.
ח,י [יא] נגע הבשר בחרסו של תנור--יקלוף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס. [יב] נטף מרוטבו על החרס, וחזר אליו--יקלוף את מקומו: שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשייצלה--אסורה, שהרי אינה בשר צלי. [יג] נטף מן הרוטב שלו על הסולת--יקמוץ את מקומו, וישליכנו.
ח,יא [יד] סכו בשמן של תרומה--אם חבורת הכוהנים, יאכלו. ואם של ישראל--אם חי הוא, ידיחנו וינגב; ואם צלי, יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני--לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים כמו שביארנו במקומו. ואין צולין שני פסחים כאחד--מפני התערובת, אפילו גדי וטלה.
ח,יב [טו] כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה; ודין תורה שייאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה, שהוא טעון הלל בשעת אכילתו; ושאין בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה, אפילו בתחילת הלילה.
ט,א הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שייאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמישה עשר--לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו): והוא שיניחנו בחוץ--שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח--שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.
ט,ב מן האגף ולפנים, כלפנים; ומן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עובי הפתח--כלחוץ. החלונות ועובי הכתלים, כלפנים; הגגים והעלייות, אינם בכלל הבית.
ט,ג [ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה--נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים--שהכול טריפה, ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות.
ט,ד אבר שיצא מקצתו--חותך הבשר ויורד עד שהוא מגיע לעצם, וקולף את הבשר: כל שבפנים ייאכל, וכל שבחוץ יישרף. וכשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיץ, אם היה שאר קודשים; ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.
ט,ה [ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר חוצה" (שמות יב,מו): מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו. ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין--כדי שלא יהו מעורבבין.
ט,ו [ד] היה המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות--כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו: שאסור לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מבני חבורתה, ואוכלת--מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.
ט,ז [ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם הייתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהם--אינן אוכלין, עד שתסתלק: שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.
ט,ח [ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהם או יתר לאכול פסחן, ולא באו שאר בני חבורה--אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולם על השאר ולא באו--הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכול--אינן משלמים להם דמי חלקם; אבל אם נכנסו שניים בלבד, הרי אלו ממתינים.
ט,ט במה דברים אמורים, בשעת כניסתם לאכול. אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפילו גמר אחד בלבד מלאכול--ייצא, ואינו צריך להמתין.
ט,י [ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשומד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר--הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו"בן נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפילו גר תושב או שכיר--שנאמר "תושב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).
ט,יא [ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח--לוקה, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח): "בו" הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.
ט,יב [ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח--כך מעכבת אותו מלאכול, שנאמר "ומלת אותו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד). כיצד: קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אלא אחר שחיטת הפסח--הרי זה אסור לאכול, עד שימול אותן.
ט,יג וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה--כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.
י,א השובר עצם בפסח טהור--הרי זה לוקה, שנאמר "ועצם, לא תשברו בו" (שמות יב,מו); וכן נאמר בפסח שני, "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט,יב). אבל פסח שבא בטומאה--אם שבר בו עצם, אינו לוקה: מפי השמועה למדו "לא תשברו בו"--בטהור, ולא בטמא.
י,ב אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים--הרי זה לוקה; [ב] לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
י,ג אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח; אבל עצם שאין בו מוח, ושאין עליו כזית בשר--אינו חייב על שבירתו. היה עליו כזית בשר, ושבר העצם שלא במקום הבשר--חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשר. [ד] והשובר אחר השובר בעצם אחד, לוקה. [ה] השורף עצמות והמחתך גידים, אינו חייב משום שבירת עצם.
י,ד [ו] פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם--לוקה: אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם. במה דברים אמורים, בשהייתה לו שעת הכושר, ונפסל; אבל אם לא הייתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל במחשבת הזמן או במחשבת שינוי השם--אין בו משום שבירת העצם. [ז] שבר עצם האליה--אינו לוקה, שהרי אינה ראויה לאכילה.
י,ה [ח] הסחוסחים שהם כמו עצמים רכים, הרי אלו מותרין לאוכלם. [ט] היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים--לא יאכל אותם, שזה שובר עצם; ואם אכל, לוקה--שאחד השובר עצם קשה, או השובר עצם רך. זה הכלל: כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל--הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי כנפיים וסחוסחין.
י,ו [י] גידין הרכין שסופן להקשות--אף על פי שהן ראויין לאכילה עתה, ונאכלין בפסח--אין נמנין עליהם. ונמנין על מוח שבראש, מפני שיכול להוציאו בלא שבירת עצם; ואין נמנין על מוח שבקולית, והוא העצם הסתום משני ראשיו--שהרי אינו יכול להוציאו, אלא בשבירת העצם.
י,ז [יא] כשאדם אוכל את הפסח, חותך את הבשר ואוכל, וחותך את העצמות מן הפרק, ומפרקן אם רצה; וכשיגיע לגיד הנשה, מוציאו, ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות, שיוצאין בשעת אכילה--שאין מנקין אותו כשאר הבשר, ואין מחתכין אותו, אלא צולין אותו שלם. ואם חתכו חתיכות חתיכות, כשר--והוא, שלא יחסר אבר.
י,ח צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בוקר, שנאמר "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (שמות יב,י); וכן בשני נאמר, "לא ישאירו ממנו עד בוקר" (במדבר ט,יב). ואם השאיר ממנו, בין בראשון בין בשני--עובר בלא תעשה; ואינו לוקה על לאו זה--שהרי ניתק לעשה, שנאמר "והנותר ממנו . . . באש תשרופו" (שמות יב,י).
י,ט [יב] כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עימו שלמים ביום ארבעה עשר--מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר; ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב).
י,י אימתיי מביאין עימו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט. אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה, או שהיו הפסחים מרובים--אין מביאין עימו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.
י,יא [יג] חגיגת ארבעה עשר--רשות, ואינה חובה; והיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים. ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון--לבוקר" (דברים טז,ד); מפי השמועה למדו שזו אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום שישה עשר--שנאמר "לבוקר", עד בוקר של יום השני. והמותיר, אינו לוקה; אלא יישרף הנותר ממנה, כשאר הנותרים.
י,יב [יד] בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן, וכל התבשילין העולים עימו על השולחן--מתבערין עימו, ואינם נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו: גזירה, מפני התערובת.
י,יג [טו] מה בין פסח ראשון, לפסח שני: הראשון--אסור בחמץ בבל ייראה ובבל יימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עימו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו.
י,יד אבל פסח שני--חמץ ומצה עימו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עימו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם.
י,טו ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח, יעשו אותו" (במדבר ט,יב)--לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם "חוקת הפסח" שכלל. זה שנאמר במצריים שיילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת איזוב למשקוף ולשתי המזוזות, ושייאכל בחיפזון--אין אותם הדברים נוהגים לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצריים בלבד.