הלכות מעשר שני ונטע רבעי

יש בכללן תשע מצוות--שלוש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להפריש מעשר שני; (ב) שלא להוציא דמיו בשאר צורכי בני אדם, חוץ מאכילה ושתייה וסיכה; (ג) שלא לאוכלו בטומאה; (ד) שלא לאוכלו באנינות; (ה) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים; (ו) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלים; (ז) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלים; (ח) להיות נטע רבעי כולו קודש, ודינו להיאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר; (ט) להתוודות וידוי המעשר.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א

א,א  אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה--מפרישין מעשר שני, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך . . ." (דברים יד,כב); ובשנה שלישית ושישית--מפרישין מעשר עני, חלף מעשר שני כמו שביארנו.

א,ב  באחד בתשרי, הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטנייות וירקות; וכל מקום שנאמר ראש השנה סתם, הוא אחד בתשרי.  ובחמישה עשר בשבט, ראש השנה למעשר האילנות.

א,ג  כיצד:  תבואה וקטנייות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני; ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני.

א,ד  וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני.  וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית--אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני.  ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא.  [ג] והחרובין--אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט--מתעשרין להבא, הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרים.

א,ה  ייראה לי שאין הדברים אמורין, אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן--שאינן ראויין למאכל רוב אדם, והן הן שמעשרותיהן מדברי סופרים; אבל שאר החרובין, ייראה לי שהן כשאר פירות האילן.

א,ו  [ד] הירק--בשעת לקיטתו, עישורו.  כיצד:  אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית--אף על פי שבאו לעונת המעשרות ונגמר בשנייה, מפרישין ממנו מעשר עני; ואם נלקט ברביעית, מעשר שני.

א,ז  [ה] וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן--הרי הוא כירק, והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.  כיצד:  אם נלקט בשלישית אחר חמישה עשר בשבט--מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמר בשנייה; נלקט בה קודם חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר שני.  וכן אם נלקט ברביעית קודם חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני.  [ו] ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית--אפילו הייתה כזית ונעשת ככד, חייבת במעשרות.

א,ח  [ז] האבייונות של צלף--נותנין עליהן חומרי אילן, וחומרי זרעים:  שאם היו משנה שנייה שנכנסו לשלישית, ונלקטו קודם חמישה עשר בשבט--מפרישין מעשר ראשון, ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו; ואחר שפודהו, נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני.  ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.

א,ט  [ח] האורז והדוחן והפרגין והשומשמין--אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה--אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי, ומתעשרין להבא.  וכן פול המצרי--אף על פי שמקצתו השריש לפני ראש השנה, ומקצתו לאחר ראש השנה--צובר גורנו לתוכו, ותורם ומעשר מן הכול כאחד:  שהכול הולך אחר גמר הפרי.

א,י  [ט] הבצלים הסריסים שמנע מהם מים שלושים יום לפני ראש השנה, ושל בעל שמנע מהם שלוש עונות לפני ראש השנה--מתעשר לשעבר; מנע מהם פחות מכאן--אף על פי שהתחילו ליבש קודם ראש השנה, מתעשרין להבא.

א,יא  [י] פול המצרי שהביא שליש לפני ראש השנה--אם זרעו לזרע, מתעשר לשעבר; זרעו לירק, מתעשר להבא.  זרעו לזרע ולירק, או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק--מעשר מזרעו על ירקו, ומירקו על זרעו.

א,יב  לא הביא שליש לפני ראש השנה--אם זרעו לזרע, זרעו מתעשר לשעבר; וירקו, בשעת לקיטתו:  והוא שלקט ממנו, לפני ראש השנה; אבל אם לקט אחר ראש השנה--בין ירקו בין זרעו, מתעשר להבא.

א,יג  זרעו לזרע, וחישב עליו לירק--הולכין אחר מחשבתו.  זרעו לירק, וחישב עליו לזרע--אין מחשבת זרע חלה עליו, אלא אם כן מנע ממנו שלוש ארייות:  והוא שהביא שליש, לפני ראש השנה; אבל אם הביא לאחר ראש השנה, אף על פי שלא נמנע מלאורות ממנו שלוש ארייות.

א,יד  זרעו לזרע, ועשה כולו קצצין גמורים לפני ראש השנה--זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו; מקצתו עשה קצצין גמורין, ומקצתו לא עשה--זה הוא שאמרו צובר גורנו לתוכו, ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו.

א,טו  [יא] פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית--הולכין אחר הרוב.  מחצה למחצה--מפריש מעשר שני מן הכול, אבל לא מעשר עני:  שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש; ומעשר עני חול.  וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית, מפריש מהן מעשר שני.

א,טז  [יב] כל הפטור ממעשר ראשון, פטור מן השני ומן העני; וכל שחייב בראשון, חייב בהן.  וכל התורם, מעשר; וכל שאינו תורם, אינו מוציא מעשר זה.  וכל מי שאם תרם, תרומתו תרומה--כך אם עישר מעשר זה, הרי הוא מעשר; וכל מי שאין תרומתו תרומה--כך אם הוציא מעשר זה, אינו מעשר.

א,יז  [יג] פירות שהוציא מהן מעשר ראשון, קודם שייקבעו למעשר--הרי זה אוכל מהן עראי, קודם שיוציא מעשר שני:  שאין הראשון קובע לשני.  אבל משנקבעו למעשר--אף על פי שהוציא את הראשון--אסור לאכול מהן עראי, עד שיוציא את השני או את מעשר עני.

א,יח  [יד] מעשר שני--הואיל והוא טעון הבאת מקום--אין מביאין אותו מחוצה לארץ, כבכור בהמה; לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריה.  וייראה לי, שמעשר שני שמפרישים בארץ שנער ובארץ מצריים--פודין אותו שם, ומביאין דמיו לירושלים; וכן ייראה לי, שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני, אלא כדי לקבוע מעשר עני--כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהם.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב

ב,א  מעשר שני נאכל לבעליו, לפנים מחומת ירושלים--שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם . . ." (דברים יד,כג).  ונוהג בפני הבית, ושלא בפני הבית; אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (שם)--מפי השמועה למדו, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא ייאכל אלא בפני הבית.

ב,ב  מידת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשווייהו, כדרך שפודין אותו בפני הבית.  והורו הגאונים שאם רצה לפדות שווה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה, פודה--לא יהיה זה חמור מן ההקדש; ומשליך הפרוטה לים הגדול.

ב,ג  וכן אם חילל מעשר שווה מנה על שווה פרוטה מפירות אחרות, הרי זה מחולל; ושורף את הפירות שחילל עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים, כפדיון נטע רבעי בזמן הזה, כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.

ב,ד  כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים--כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו שם, ואין מוכרין אותו; ואם נכנס לירושלים--אף בזמן הזה, אין מוציאין אותו משם:  אלא מניחין אותו שם, עד שירקב.  וכן אם עבר והוציאו משם, מניחין אותו עד שירקב.

ב,ה  לפיכך אין מפרישים מעשר שני בירושלים בזמן הזה, אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר; ומפרישין אותו שם, ופודהו.  ואם הפרישו שם בזמן הזה, ירקב.

ב,ו  [ה] כל האוכל כזית מעשר שני, או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים--לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (ראה דברים יב,יז); ולוקה על כל אחד ואחד בפני עצמו.  לפיכך אם אכל שלושתן חוץ לחומה, לוקה שלוש מלקייות--שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך . . . מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג), ונאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך":  למה פרטן ולא נאמר לא תאכלם בשעריך, לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו.

ב,ז  [ו] אינו לוקה מן התורה, עד שיאכל אותו אחר שנכנס לחומת ירושלים--שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך . . ." (דברים יב,יז) "ואכלת לפני ה' אלוהיך" (דברים יד,כג):  כיון שנכנס למקום אכילתו, ואכלו חוץ--לוקה; אבל אם אכלו קודם שייכנס לירושלים, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

ב,ח  [ז] מקצת מעשר בפנים, ומקצתו בחוץ--האוכל מזה שעדיין לא נכנס, מכין אותו מכת מרדות; והאוכל בחוץ מזה שנכנס, לוקה.

ב,ט  [ח] אין פודין מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, שנאמר "כי ירחק ממך המקום" (דברים יד,כד)--בריחוק מקום הוא נפדה, ואינו נפדה במקום.  היה הוא בפנים ומשאו בחוץ, אפילו היה אוחז אותו בקנה--הואיל ולא נכנס המעשר, הרי זה מותר לפדותו שם בצד החומה.

ב,י  [ט] מעשר שני שנכנס לירושלים--אפילו של דמאי--אסור להוציאו משם, שכבר קלטוהו מחיצות; וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר, שנאמר "ואכלת שם, לפני ה' אלוהיך" (דברים יד,כו).

ב,יא  עבר והוציאן, או שיצאו בשגגה--יחזרו וייאכלו בירושלים.  וקליטת מחיצות, מדבריהם.  אפילו מעשר שאין בחומשו שווה פרוטה, שהוא מדבריהם--מחיצות קולטות אותו, ואסור להוציאו; אבל מעות מעשר שני--נכנסין לירושלים, ויוצאין.

ב,יב  [י] פירות שנגמרה מלאכתן, ועברו בתוך ירושלים, ויצאו--אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני, מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלים; אלא יחזור מעשר שני שלהן וייאכל בירושלים, ואינו נפדה בחוץ.  אפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו, על פירות אחרות שלא נכנסו--יחזרו כולם, וייאכלו בירושלים:  חומר הוא במחיצות--הואיל וקלטו, קלטו.

ב,יג  [יא] פירות שלא נגמרה מלאכתן, שעברו בירושלים ויצאו, כגון סלי ענבים לגת, וסלי תאנים במוקצה--מותר לפדות מעשר שני שלהם בחוץ; וכן פירות דמאי--אף על פי שנגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים ויצאו--פודין מעשר שני שלהן בחוץ.

ב,יד  [יב] פירות מעשר שני שנטמאו בירושלים, ופדין--אם נטמאו בוולד הטומאה--אסור להוציאן, אלא ייאכלו בפנים:  מפני שוולד הטומאה מדבריהם.  ואם נטמאו באב הטומאה, או שנטמאו בחוץ אפילו בוולד הטומאה--אף על פי שנכנסו לירושלים--הרי אלו נפדין, ונאכלין בכל מקום.

ב,טו  [יג] במה דברים אמורים, בשהכניסן על מנת שלא תתפסם המחיצות; אבל אם לא התנה--הואיל ונכנס והרי הוא טהור מן התורה, שאין הוולד מטמא שני מן התורה, כבר קלטוהו מחיצות, ואינו יוצא.

ב,טז  [יד] תלתן של מעשר שני--מותר לאוכלה צמחונין, שכך היא ראויה לאכילה; וכן כרשיני מעשר שני, ייאכלו צמחונין.  ואם עשה מהם עיסה--הרי זו מותרת להיכנס לירושלים ולהוציאה, שאינן בכלל הפירות; ואם נטמאו בירושלים, ייפדו וייאכלו בחוץ.

ב,יז  [טו] אילן שהוא עומד לפנים מן החומה, ונופו נוטה חוץ לחומה--אין אוכלין תחת נופו מעשר שני; ומעשר שנכנס תחת נופו--אין פודין אותו, שהרי הוא כמה שנכנס לירושלים.

ב,יח  [טז] בתים שבצד החומה, שפתחיהם לפנים מן החומה וחללן לחוץ--מכנגד החומה ולפנים, כלפנים לכל דבר; ומכנגד החומה ולחוץ, אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר.  היה חללן לפנים ופתחיהם לחוץ--מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ, פודין בו ואין אוכלין; ומכנגד החומה ולפנים, אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר.  והחלונות ועובי החומה, כלפנים.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג

ג,א  האוכל מעשר שני בטומאה לוקה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו,יד)--בין שהמעשר טמא והאוכל טהור, בין שהמעשר טהור והאוכל טמא:  והוא שיאכל אותו בירושלים, קודם שייפדה--שאינו לוקה על אכילתו בטומאה, אלא במקום אכילתו.  אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים, מכין אותו מכת מרדות.  [ב] ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא--אסור עד שייפדה, שנאמר "ולא ביערתי ממנו בטמא".

ג,ב  [ג] כבר ביארנו שהמעשר שנטמא, אפילו בירושלים--פודין אותו, וייאכל; ואוכלין את דמיו בטהרה, בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר.  אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל, מפריש מעשר שני בטומאה ופודהו.

ג,ג  [ד] הערל כטמא; ואם אכל מעשר שני--לוקה מן התורה, כדרך שלוקה על אכילת תרומה:  שהתרומה קרויה קודש, ומעשר שני קרוי קודש--שהרי נאמר בו "קודש, לה'" (ויקרא כז,ל).  וטמא שטבל--אוכל מעשר שני, אף על פי שלא העריב שמשו.

ג,ד  [ה] האוכל מעשר שני באנינות של תורה--לוקה, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד):  והוא שיאכל אותו במקום אכילתו, בירושלים.  אבל אם אכלו בחוץ באנינות, או שאכלו בפנים באנינות של דבריהם--מכין אותו מכת מרדות.

ג,ה  [ו] איזה הוא אונן:  זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן; וביום המיתה בלבד, הוא אונן מן התורה, וללילה, אונן מדבריהן--שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט), היום אסור וללילה מותר.

ג,ו  נשתהה המת ימים רבים, ואחר כך נקבר--כל אותן הימים שאחר יום המיתה עם יום הקבורה, הוא אונן מדבריהן; ואין יום הקבורה תופס לילו.  [ז] ולא מעשר שני בלבד, אלא כל הקודשים כולן--אם אכלן באנינות של תורה, לוקה; ובאנינות דבריהן, מכין אותו מכת מרדות.

ג,ז  [ח] אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ, ולא פירות הנלקחות במעות מעשר, ולא מעות מעשר--מפני שהוא בחזקת טומאה; ומותר לאכול מעשר שני של דמאי באנינות, וליתנו לעם הארץ--והוא, שיאכל כנגדו.

ג,ח  אין מפקידין מעשר שני אצל חבר, שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו עם הארץ; אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל עם הארץ.

ג,ט  מעשר שני, אסור לאבד אפילו מיעוטו בדרכים, אלא מוליכו כל שהוא, או מוליך דמיו לירושלים; ומותר לאבד מיעוט מעשר שני של דמאי בדרכים.  וכמה הוא מיעוט:  פחות מכגרוגרת, בין באוכל שלם בין בפירוד; אבל כגרוגרת, אין מאבדין אותו.

ג,י  המפריש מעשר שני של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ; ואוכל כנגדו.  אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד.

ג,יא  [י] מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך" (דברים יד,כג); וסיכה, כשתייה.  ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שייקח בו כלים ובגדים ועבדים--שנאמר "לא נתתי ממנו, למת" (דברים כו,יד), כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף; ואם הוציא ממנו בשאר דברים--אפילו בדבר מצוה, כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה--הרי זה אוכל כנגדו בתורת מעשר.

ג,יב  [יא] במעשר--אוכל דבר שדרכו להיאכל, ושותה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך; ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.  ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין, חוץ מזיתים וענבים בלבד.  ואין מפטמין את השמן, אבל מפטמין את היין.  ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה, ושמן שנסרח; אלא כיון שנפסל מאוכל אדם, פקעה ממנו קדושה.

ג,יג  [יב] כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה, כך מותר במעשר שני לאוכלו בתורת חולין.  שמרים של מעשר שני שנתן עליהם מים--ראשון הרי זה אסור כמעשר, ושני מותר כחולין; של דמאי, ואפילו ראשון--מותר.

ג,יד  [יג] יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין והשביחו, השבח לפי חשבון; וכן דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון.  [יד] עיסה של מעשר שאפיה והשביחה, השבח לשני.  זה הכלל:  כל ששבחו ניכר--אם הותיר במידה, השבח לפי חשבון; ואם לא הותירה מידה, השבח לשני בלבד.  וכל שאין שבחו ניכר--אפילו הותיר במידה, השבח לשני בלבד.

ג,טו  כיצד השבח לפי חשבון:  יין של מעשר ששווה שלושה, שנפל לתוכו דבש ותבלין שווה זוז אחד, והוסיפו במידתו, והשביחוהו והרי הכול שווה חמישה--חושבין הכול בארבעה ורביע.  וכן על דרך זו בשאר הדברים.

ג,טז  מעשר שני--אף על פי שניתן לסיכה--אין נותנין אותו לא על גבי צינית, ולא על גבי חזזית; ואין עושין ממנו קמיע וכיוצא בו:  שהרי לא ניתן לרפואה.

ג,יז  מעשר שני--ממון גבוה הוא, שנאמר "לה', הוא" (ויקרא כז,ל).  לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר; ואין מקדשין בו את האישה, ואין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחליפין אותו, ואין מרהינין אותו.

ג,יח  כיצד אין ממשכנין אותו--לא ייכנס לביתו, וימשכננו מעשר שני שלו.  עבר ומישכן, מוציאין אותו מידו.  כיצד אין מרהינין אותו--לא יאמר לו הא לך מעשר זה ויהיה בידך, ותן לי עליו חולין.  כיצד אין מחליפין אותו--לא יאמר הא לך מעשר, ותן לי שמן מעשר.  אבל אומר לו, הא לך יין שאין לי שמן; ואם רצה חברו ליתן לו שמן, מותר--שהרי לא החליף עימו, אלא הודיעו שאין לו, ואם רצה הלה ליתן, ייתן.

ג,יט  מעשר שני--אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליהם מעשר שני אחר:  גזירה--שמא יכוון ממנו משקלות, ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר; ונמצא מוציא מעשר לחולין, בפחות מדמיו.

ג,כ  האחים שחלקו מעשר שני, לא ישקלו זה כנגד זה.  וכן מעות מעשר שני--אין שוקלים כנגדן, ולא מוכרין אותם, ולא מחליפין, ולא מרהינין, ולא ייתנם לשולחני להתנאות בהן, ולא ילווה אותן להתגדל בהן; ואם הלוון שלא יעלו חלודה, מותר.  [כא] ואין פורעין מהם את המלווה, ואין עושין מהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהם צדקה בבית הכנסת; אבל משלמין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

ג,כא  [כב] לא יאמר אדם לחברו, העל את הפירות האלו לירושלים, ואתה נוטל מהן חלקך--שנמצא זה כנותן שכר ממעשר שני על הבאתו לירושלים; אבל אומר לו העלם, שנאכלם ושנשתם בירושלים.  [כג] ואומר אדם לחברו בירושלים לסוך אותו בשמן מעשר שני, ואף על פי שידו ניסוכה; ואין זה כשכר סיכתו.

ג,כב  [כד] כבר ביארנו, שהמעשר ממון גבוה.  לפיכך אני אומר שהגונב מעשר שני, אינו משלם תשלומי כפל; והגוזלו, אינו משלם חומש.  [כה] המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית--הרי זה פודה אותו מי שפודהו, על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד

ד,א  הרוצה לפדות פירות מעשר שני, פודה אותן בדמיהן; ואומר הרי המעות האלו תחת הפירות האלו, או הרי הפירות האלו מחוללות על המעות האלו.  ואם לא פירש, אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות--דייו, ואינו צריך לפרש; ויצאו הפירות לחולין.  ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם, שנאמר "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" (דברים יד,כד).

ד,ב  וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות--יעל הפירות השנייות, וייאכלו בירושלים.  ולא יחלל ממין על שאינו מינו, ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין; ואם חילל, הרי אלו מחוללות.

ד,ג  הפודה מעשר שני, מברך על פדיון מעשר שני; ואם חיללן על פירות אחרות, או שחילל מעות על הפירות--מברך על חילול מעשר שני.  והפודה או המחלל מעשר שני של דמאי, אינו צריך ברכה.

ד,ד  כשפודין המעשר, אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין; ואומרין כמה שווין פירות חולין אלו, ואף על פי שהכול יודעין שהן מעשר--כדי שלא יתבזה.

ד,ה  אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות--בין שהיו אלו ואלו כסף, או אלו ואלו נחושת, או הראשונות כסף והשנייות נחושת, או הראשונות נחושת והשנייות כסף; ואם עבר וחילל, הרי אלו מחוללין.

ד,ו  אין מחללין מעות מעשר על הפירות; ואם חילל--יעלו הפירות, וייאכלו בירושלים.  ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיים; ואם חילל--לא קנה מעשר, שמא יגדל מהם עדרים.  אבל אם חיללן על השחוטים--הרי הן כשאר הפירות, ויעלו וייאכלו בירושלים; ויצאו המעות לחולין.

ד,ז  בשעת הדוחק, מותר לחלל מעות הכסף על של נחושת--לא שיקיים אלא עד שימצא ריוח, ויחזור ויחלל מעות הנחושת על מעות הכסף.

ד,ח  מעשר שני של דמאי--מחללים אותו לכתחילה כסף על כסף, וכסף על נחושת, ונחושת על כסף, ונחושת על נחושת, ונחושת על הפירות; ויעלו אותן הפירות, וייאכלו בירושלים.

ד,ט  אין פודין פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר "וצרת הכסף" (דברים יד,כה); וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש, לא יהיה החומש אלא כסף כקרן.  ואין פודין בכסף שאינו מטבע, אלא בכסף מרותח שיש עליו צורה או כתב; ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, הוא הנקרא אסימון--לא עשה כלום.  ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון.

ד,י  אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום--שנאמר "ונתת הכסף בכול אשר תאווה נפשך" (דברים יד,כו), עד שיהיה ראוי להוצאה; ומטבע מלכים הראשונים--אם יוצא משמם, פודין בו.

ד,יא  אינו פודה במעות שאינן ברשותו, שנאמר "וצרת הכסף, בידך" (דברים יד,כה).  נפל כיסו לבור, והוא יכול להוציאו--פודה בו, מפני שהוא ברשותו.  [יב] היה בא בדרך ומעות בידו, ואנס בא כנגדו--אם יכול להציל על ידי הדוחק, פודה בהן פירות שבביתו; ואם אינו יכול להציל, ואמר פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על המעות האלו--לא אמר כלום.

ד,יב  [יג] המניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני, הרי זה פודה בהן בחזקת שהן קיימים; מצאן שאבדו, חושש לכל מה שפדה בהן למפרע.

ד,יג  [יד] מי שהיה עומד בטבריה, ויש לו מעות ממטבע בבל בבבל--אינו מחלל עליהם; היו לו מעות ממטבע טבריה בבבל, מחלל עליהם.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יד  [טו] האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, על סלע שאפרוט מדינר זהב זה, על פונדיון שאפרוט מסלע זו--הרי זה חילל; וסלע שתעלה בידו או שיפרוט, תהי מעשר.  [טז] אמר הרי המעשר מחולל על סלע שהייתה ביד בני--לא חילל, שמא לא הייתה בידו באותה שעה.

ד,טו  [יז] הפודה מעשר שני קודם שיפריש אותו, כגון שאמר מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו--לא אמר כלום, ולא קבע מעשר; אבל אם קבעו, ואמר מעשר שני שלהן בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו--הרי זה פדוי.

ד,טז  [יח] כשפודין מעשר שני, פודין אותו בשווייו.  ויש לו לפדות כשער הזול, כמות שהחנווני לוקח, לא כמות שהוא מוכר; ונותן המעות, כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף.  ואם עבר ופדה שווה מנה בפרוטה, או חילל שווה מנה על שווה פרוטה--הרי זה מחולל.

ד,יז  [יט] הייתה הסלע חסרה שתות, או פחות משתות--אם הייתה יוצאת על ידי הדוחק--מחלל עליה לכתחילה בשווה סלע, ואינו חושש; פדה בסלע, ונמצאת רעה--יחליף אותה.

ד,יח  [כ] אין פודין מעשר שני אכסרה; אלא מדקדק במידתו או במשקלו, ונותן דמיו.  אם היו דמיו ידועים, יפדה על פי אחד.  ואת שאין דמיו ידועים--כגון יין שהתחיל להחמיץ, ופירות שהרקיבו, ומעות שהחלידו--יפדו על פי שלושה תגרים; ואפילו היה אחד מהן גוי, או בעל המעשר, ואפילו איש ושתי נשיו--פודין על פיהם.  וכופין את הבעלים לפתוח ראשון, וזה חומר במעשר מבהקדש.

ד,יט  [כא] אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום, לפדותם שם; והמוליך ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר--פודה כשער מקום הפדייה.  ואם היו דמאי--פודין אותן כשער הזול, הואיל ונראו להימכר בזול.

ד,כ  [כב] היו לו פירות מעשר שני בגורן, והוציא עליהם יציאות מביתו עד שהביאן לעיר, והשביחו--פודה כשער העיר, והפסיד יציאתו.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ה

ה,א  הפודה מעשרו לעצמו--בין שהוא שלו, בין שנפל לו בירושה, בין שניתן לו בטבלו מתנה כמו שביארנו--הרי זה מוסיף עליו חומש; אם היה שווה ארבעה, נותן חמישה:  שנאמר "ואם גאול יגאל איש, ממעשרו--חמישיתו, יוסף עליו" (ויקרא כז,לא).  [ב] ואישה שפדת מעשר שני שלה לעצמה, אינה מוסיפה חומש--מפי השמועה למדו "איש, ממעשרו", "איש" ולא אישה.

ה,ב  וכן אם פדה פדיון פירות המעשר לעצמו, מוסיף חומש.  [ג] פדה פירות מעשרו, והוסיף חומש, וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה--מוסיף חומש שני על הקרן בלבד, ואינו מוסיף חומש על החומש.

ה,ג  [ד] מעשר שני שאין בחומשו פרוטה, אינו מוסיף עליו חומש; וכן מעשר שאין דמיו ידועין, דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזו.  וכל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו, אינו מוסיף חומש; ומעשר שני של דמאי, אינו מוסיף עליו חומש.

ה,ד  [ה] הפודה מעשר שני, והיה לו מעשר שני אחר שלא נפדה--אם אין בחומשו שווה פרוטה--דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו.  [ו] והפודה מעשר ביותר על דמיו, לא נתפסה התוספת למעשר.

ה,ה  [ז] בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע--בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש.  בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ופרוטה--האחר קודם, מפני שהוסיף על הקרן.

ה,ו  [ח] מותר להערים על פדיון מעשרו.  כיצד:  אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, לעבדו העברי, הא לך את המעות האלו ופדה לך בהן המעשר--כדי שלא יוסיף חומש; אבל לא יאמר לו, פדה לי בהן.  וכן אם אמר לו, פדה לך משלך--אינו מוסיף חומש.

ה,ז  [ט] אבל לא ייתן המעות לפדות לבנו ובתו הקטנים, לעבדו ושפחתו הכנעניים--מפני שידן כידו.  נתן לשפחתו העברייה--אם מעשר שני זה מדבריהם, כגון שהיה מעציץ שאינו נקוב--דבריו קיימין:  שאמה עברייה קטנה היא, והקטן אינו זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם.

ה,ח  [י] וכן מערים, ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו; ואומר הנותן, הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבביתי.  [יא] שני אחים, שני שותפין, אב ובנו--פודין זה לזה מעשר שני, כדי שלא יוסיפו חומש.

ה,ט  אישה שהכניסה לבעלה מעשר שני--הואיל והוא ממון גבוה כמו שביארנו, לא קנה בעל; לפיכך אם פדה אותו, אינו מוסיף חומש.

ה,י  [יב] הפודה מעשר שני לעצמו, ונתן את הקרן ולא נתן את החומש--אף על פי שאין החומש מעכב, והרי נתחלל--לא ייאכל עד שייתן החומש, ואפילו בשבת:  גזירה שמא יפשע, ולא ייתן.

ה,יא  [יג] מעות מעשר שני--אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן, מצרף; ואם צירפן לעצמו--אינו מוסיף חומש, שאין זה דרך פדייה.

ה,יב  [יד] הפורט סלע ממעות מעשר שני, בין בירושלים בין חוץ לירושלים--לא יצרף אותה כולה במעות הנחושת, אלא בשקל מעות כסף ובשקל מעות נחושת.

ה,יג  [טו] מותר לחלל כסף מעשר עם פירות המעשר, על הכסף--והוא שיהיה בפירות, פחות משווה דינר; אבל אם היה שווה דינר--לא יחלל אותן עם הכסף, אלא בפני עצמן.

ה,יד  כיצד:  היו לו פירות שווה דינר, ושלושה דינרין של מעשר שני--אינו מחלל הכול על סלע אחת; אבל אם היה לו חצי דינר פירות, וחצי דינר מעות--מחלל שניהם על דינר אחד.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ו

ו,א  מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו, וליקט מכאן ומכאן--מה שליקט, ליקט למעשר עד שישלים; והשאר חולין.  ואם בלל וחפן, או שליקט מצד אחד, ומצא חסר--הרי זה לפי חשבון.

ו,ב  כיצד:  היו מאתיים מעשר שני, ומאה חולין, נתפזרו ובללן וחפן הכול, נמצאו מאתיים ושבעים--הרי מאה ושמונים מהן מעשר, ותשעים חולין.  זה הכלל--המתלקטין, למעשר שני; והנבללין, לפי חשבון.  ומתנה ואומר:  אם אלו שבידי הן המעשר, השאר חולין; ואם הן חולין, הרי מעות המעשר בכל מקום שהן מחוללין עליהם.

ו,ג  [ב] סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו--מביא בסלע מעות, ואפילו מעות נחושת, ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא, מחוללת על המעות האלו; ואחר כך בורר את היפה שבשתיהן ומחלל המעות של נחושת עליה, ותחזור הסלע היפה למעשר.

ו,ד  [ג] האומר לבנו מעשר שני בזווית זו, ונמצאת בזווית אחרת--הרי אלו חולין; אמר לו הרי שם מנה, ומצא מאתיים--השאר חולין; הרי שם מאתיים, ומצא מנה--הרי היא חולין.  הניח מנה מעשר ומצא מאתיים, מאתיים ומצא מנה--אפילו היו בשני כיסין, הכול חולין.

ו,ה  [ד] אמר לו אביו, כיס מעשר שני לי בבית, הלך ומצא שם שלושה כיסים--הגדול שבכולן מעשר, והשאר חולין; ואף על פי כן לא יאכל מן הקטנים, עד שיחללם על הגדול.

ו,ו  [ה] מי שנשתתק ואמרו לו, מעשר שני שלך במקום פלוני, והרכין בראשו--בודקין אותו שלושה פעמים כדרך שבודקין לגיטין, ויהיו דבריו קיימין.

ו,ז  [ו] אמרו לו בחלום, מעשר שני של אביך שאתה מבקש, הרי הוא במקום פלוני--אף על פי שמצא שם מה שנאמר לו, אינו מעשר:  דברי חלומות, לא מעלין ולא מורידין.

ו,ח  [ז] האומר לבניו, אפילו אתם מתים, אל תיגעו בזווית זו, ומצאו שם מעות--הרי אלו חולין; טמן מעות בפניהם, ואמר להם של פלוני הן, או של מעשר שני הן--אם כמערים, אין חוששין לדבריו; ואם כמתכוון, דבריו קיימין.

ו,ט  [ח] המוצא כלי, וכתוב עליו מם--הרי מה שבתוכו מעשר שני; דלת, דמאי; טית, טבל; תיו, תרומה; קוף, קרבן; ואם היה של מתכת, הוא ומה שבתוכו קרבן:  שכן היו כותבין אות אחת מן השם, בשעת הסכנה.

ו,י  [ט] מעות הנמצאות בירושלים--אפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות--הרי אלו חולין, הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום.  מצא בתוכן חרס, וכתוב בו מעשר--הרי אלו מעשר שני.  במה דברים אמורים, בשאר ימות השנה; אבל בשעת הרגל, הכול מעשר.

ו,יא  [י] מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם מעשר--שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני, וקונין בו בהמות; והנמצאות בהר הבית, לעולם חולין--שחזקתן מתרומת הלשכה, שחיללום הגזברין על הבהמה.

ו,יב  [יא] תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני, ומצא בתוכה מעות--אם רוב מניחי מעשר, הרי המעות מעשר; ואם רוב מניחי חולין, חולין; מחצה למחצה, חולין.  [יב] מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה, ייפלו לקרוב.  מחצה למחצה, ייאכלו כחומרי שניהן--אסורין לזרים וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש, כתרומה; ואסורים לאונן וטעונים הבאת מקום, כמעשר.  וכן במעות הנמצאות בין חולין למעשר.

ו,יג  מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו, ייאכלו כחומר שלהן.  [יד] פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין--ייאכל הכול בטהרה במקום, או יפדה את המעשר.  לפיכך אם נתערבו בירושלים, אוסרין בכל שהן במינן--הואיל והוא בירושלים, הרי הוא כדבר שיש לו מתירין; וייאכל הכול בטהרה.

ו,יד  [טו] הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלים, הגידולין מעשר שני.  אבל אם זרעו קודם שייכנס--הגידולין חולין, ואפילו בדבר שאין זרעו כולה; ופודין אותו בשעת זריעתו.

ו,טו  [טז] מעשר שני, בטיל ברוב.  באיזה מעשר אמרו:  במעשר שנכנס לירושלים ויצא, ונפלו מחיצות--שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם, ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס, ואף על פי שאין בו שווה פרוטה; ונמצא דבר שאין לו מתירין, ובטיל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ז

ז,א  פירות הנלקחות בכסף מעשר שני--אינן נפדין בריחוק מקום, אלא אם כן נטמאו באב הטומאה; אלא יעלו הן עצמן, וייאכלו בירושלים:  [ב] זה חומר בלקוח בכסף מעשר, מפירות מעשר עצמן.  ואם נטמאו בוולד הטומאה, ייפדו וייאכלו בירושלים.

ז,ב  [ג] אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו מן הארץ, או גידולי גידוליו מן הארץ--כגון הפרט המפורש בתורה "בבקר ובצאן, וביין ובשיכר" (דברים יד,כו).

ז,ג  [ד] לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח, כמהין ופטרייות--לפי שאין גידוליהם מן הארץ; ולא פירות מחוברין לקרקע, ולא פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים--לפי שאינן דומין לבקר וצאן.  [ה] הדבש והחלב והביצים, הרי הן כבקר וצאן--שאף על פי שאינן גידולי קרקע, הן גידולי גידוליה.

ז,ד  [ו] התמד--עד שלא החמיץ--אינו נלקח בכסף מעשר, מפני שהוא כמים; ומשהחמיץ, נלקח כיין וכשיכר.  לקחו עד שלא החמיץ, והחמיץ--קנה מעשר.  [ז] במה דברים אמורים, בשנתן שלושה מים ומצא פחות מארבעה; אבל אם נתן שלושה, והוציא ארבעה--הרי זה כיין מזוג, ונלקח בכסף מעשר.

ז,ה  [ח] לולבי זרדין והחרובין--עד שלא ימתיקו, אין נלקחין; ואחר שימתיקו, נלקחין.  אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשים, בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו--נלקחין.  והקור נלקח בכסף מעשר.

ז,ו  [ט] הכרכום אינו נלקח בכסף מעשר, שאינו אלא למראה; וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם--הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין, אין נלקחין בכסף מעשר.

ז,ז  לפיכך ראשי בשמים, והפלפלין, והקושט, והחלתית, וחלות חריע, וכל כיוצא באלו--אין נלקחין בכסף מעשר.  [י] השבת--אם ליתן טעם בקדירה, אינה נלקחת; ואם לכמך וכיוצא בו שהוא אוכל גופה, נלקחת בכסף מעשר.

ז,ח  עירב מים ומלח--אם נתן לתוכן שמן--הרי הן כמורייס, ולוקח מהן בכסף מעשר; ומבליע דמי המים והמלח, בדמי השמן.

ז,ט  [יא] אין לוקחין תרומות בכסף מעשר--מפני שהוא ממעט אכילתו, ואכילתה:  שאין אוכלין אותה אלא כוהנים מעורבי שמש, ומותרת לאונן, ונאכלת בכל מקום; והמעשר מותר לזרים, ולטבול יום, ואסור לאונן, ואינו נאכל אלא בירושלים.  נמצא ממעט אכילת המעשר, ואכילת התרומה.

ז,י  [יב] לוקחין בהמה לזבחי שלמים מכסף המעשר, מפני שהשלמים נאכלים לזרים.  בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני, כדי להבריחה מעל המזבח; גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים בלבד.  אבל חיה ועוף--לוקחין, שאינן ראויים לשלמים.  [יג] ואין לוקחין פירות שביעית מכסף מעשר--לפי שהוא חייב לבער, כמו שיתבאר.

ז,יא  [יד] הלוקח מים ומלח, או פירות מחוברין, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים--לא קנה המעשר, אף על פי שיצאו המעות לחולין.

ז,יב  [טו] הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר--בשוגג, כופין את המוכר להחזיר הדמים לבעלים; והן מעשר, כמות שהיו.  במזיד, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים.  ואם אין מקדש, יניחם עד שירקבו.

ז,יג  [טז] וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר, חוץ לירושלים.  ואם לקח--בשוגג, יחזרו הדמים למקומן; במזיד, תעלה ותיאכל בירושלים.  ואם אין מקדש, תיקבר היא ועורה.

ז,יד  [יז] לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, בין במזיד בין בשוגג--אם ברח המוכר, הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בתורת מעשר.  זה הכלל:  כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר, וברח המוכר או מת--יאכל כנגדו; ואם היה המוכר קיים, יחזרו דמים למקומן.  וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות מדמי מעשר, יאכל כנגדן.

ז,טו  [יח] לקח חיה לזבחי שלמים, ובהמה לבשר תאווה--הרי זה כמי שקנה שור לחרישה, ולא קנו שלמים.  לקח בהמה לשלמים, ונפל בה מום--פקעה ממנה קדושת מעשר, ופודה אותה; ואין הדמים מעשר.  ואף על פי כן, אם פדיה לעצמו--מוסיף חומש.

ז,טז  [יט] המתפיס מעות מעשר לשלמים, לא קנו שלמים--שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר, שהמעשר ממון גבוה הוא.  ואין צריך לומר אם התפיס פירות המעשר עצמן לשלמים, שלא קנו שלמים.

ז,יז  [כ] האוכל מעשר שני בתורת חולין, אפילו במזיד--אם פירות המעשר עצמן אכל, יצעק לשמיים.  ואם כסף מעשר אכל--יחזרו דמים למקומם, ויעלו וייאכלו בירושלים; או יאכל כנגדן בירושלים, אם אינו יכול להחזיר את הדמים.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ח

ח,א  הלוקח בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר תאווה, ממי שאינו תגר, ואינו מדקדק--יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר; אבל הלוקח מן התגר, לא יצא העור לחולין.

ח,ב  וכן הלוקח כדי יין סתומות, מקום שדרכם להימכר סתומות, ממי שאינו תגר--יצא הקנקן לחולין; לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים, כדי שלא יצא הקנקן לחולין.  ואם רצה להחמיר על עצמו, ולמכור במידה--יצא הקנקן לחולין.

ח,ג  לקחן פתוחות או סתומות, במקום שדרכן להימכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו--לא יצא הקנקן לחולין.

ח,ד  לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי, לא יצאו דמי הכלי לחולין.  [ד] לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, יצאו קליפיהן לחולין.  לקח חותל תמרים, יצא החותל לחולין.  קופה של תמרים--אם דרוסות, יצאו הקופות לחולין; ואם אינן דרוסות, לא יצאו הקופות לחולין.

ח,ה  מי שהיה לו יין של מעשר שני, והשאיל קנקניו לאותו מעשר--אף על פי שסתם את פיהם, לא קנה המעשר את הקנקנים.  כנס את היין לתוכן סתם--אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם, לא קנה מעשר; ואם משסתם, קרא שם ועשהו מעשר--קנה מעשר את הקנקן.

ח,ו  הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר ודבש של מעשר שני סתם--בין משסתם בין עד שלא סתם, לא קנה מעשר את הקנקנים.

ח,ז  [ו] צבי שלקחו בכסף מעשר, ומת--ייקבר בעורו; לקחו חי, ושחטו, ונטמא--הרי זה ייפדה כשאר פירות מעשר שנטמאו.

ח,ח  המניח דינר של מעשר שני, להיות אוכל כנגדו עד שייצא לחולין, והיה הדינר יוצא בעשרים מעה, אכל עליו בעשר מעין, והוזלו המעות לאחר זמן, והרי הדינר יוצא בארבעים מעה--צריך לאכול עליו בעשרים מעה, ואחר כך יצא לחולין; הוקרו המעות, והרי הדינר יוצא בעשר מעין--אוכל עליו בחמש מעין, ואחר כך יצא לחולין.

ח,ט  [ז] הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר, ומשך הפירות, ולא הספיק ליתן הסלע, עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתיים--הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד:  שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (ראה ויקרא כז,יט; ויקרא כז,כג), בנתינת הכסף קונה; והשכר למעשר.

ח,י  [ח] משך פירות בשתי סלעים, ולא הספיק ליתן המעות, עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע--אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת; ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין, ונותן למוכר.  ואם היה המוכר עם הארץ, הרי זה מותר ליתן לו סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי.

ח,יא  נתן לו סלע של מעשר, ולא הספיק למשוך את הפירות, עד שעמדו בשתיים--מה שפדה פדה, והדין ביניהן; [ט] נתן לו שתי סלעים של מעשר, ולא הספיק למשוך את הפירות, עד שחזרו להיות בסלע--מה שפדה פדה, ומידת הדין ביניהם:  שמעשר שני, פדייתו היא משיכתו.

ח,יב  [י] מי שהיו לו פירות חולין בירושלים, והיו לו מעות מעשר שני חוץ לירושלים--אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו, ויאכל הפירות שם בטהרה; ויצאו אותן המעות לחולין במקומן.

ח,יג  [יא] היו לו מעות מעשר בירושלים, ויש לו פירות חוץ לירושלים--אומר הרי המעות האלו מחוללין על הפירות ההם, ויצאו המעות לחולין; ויעלו הפירות, וייאכלו בירושלים:  שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד, בשעת החילול.

ח,יד  [יב] מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים, וצרך להם, ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן--אומר לחברו, הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך:  ונמצאו אותם הפירות לקוחין בכסף מעשר, ויאכל אותם חברו בטהרה; ולא הפסיד כלום, ויצאו המעות לחולין.

ח,טו  [יג] במה דברים אמורים, בשהיה חברו בעל הפירות חבר--שאין מוסרין פירות מעשר שני של ודאי אלא לחבר; לפיכך אם היו המעות של דמאי, אומר כן אף לעם הארץ.  ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ, ועל מעותיו; ואין חוששין להם שמא של מעשר שני הם.

ח,טז  [יד] המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך--כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה, יצא לחולין.  במה דברים אמורים, בשל דמאי; אבל בשל ודאי--לא יצא לחולין עד שיישאר ממנו פחות משווה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש, כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי פרוטה.

ח,יז  [טו] טמאים וטהורים שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורים להיותן אוכלין מעשר שני שלהם--מניחין סלע של מעשר שני, ואומרין, כל שהטהורין אוכלין ושותין, סלע זו מחוללת עליו; ותצא הסלע לחולין:  שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה--ובלבד שלא ייגעו הטמאים במאכל, שלא יטמאוהו.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט

ט,א  נטע רבעי--הרי הוא קודש, שנאמר "ובשנה, הרביעית, יהיה, כל פרייו--קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כד); ודינו להיאכל לבעליו בירושלים, כמעשר שני.  וכשם שאין מעשר שני בסוריה, כך אין נטע רבעי בסוריה.  ובנטע רבעי הוא אומר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י)--שאין לך קודש שלא נתפרש דינו בתורה למי הוא, חוץ מנטע רבעי.

ט,ב  הרוצה לפדות נטע רבעי, פודה כמעשר שני; ואם פדהו לעצמו, מוסיף חומש.  ואין פודין אותו, עד שיגיע לעונת המעשרות--שנאמר "להוסיף לכם, תבואתו" (ויקרא יט,כה), עד שיעשה תבואתו; ואין פודין אותו במחובר, כמעשר שני.  והרי הוא ממון גבוה, כמעשר; לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתנו בוסר.  ודינו בשאר הדברים, לעניין אכילה ופדייה--כמעשר.  [ג] והפודה כרם רבעי--רצה, פודהו ענבים, רצה, פודהו יין; וכן הזיתים.  אבל שאר פירות, אין משנין אותן מברייתן.

ט,ג  [ד] כרם רבעי--אין לו שכחה, ולא פיאה, ולא פרט, ולא עוללות; ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות, כשם שאין מפרישין ממעשר שני:  אלא כולו עולה לירושלים, או נפדה ויעלו הדמים וייאכלו בירושלים--כמעשר.

ט,ד  [ה] ענבים של כרם רבעי--התקינו בית דין שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות; ומשחרב בית המקדש, נפדה אפילו סמוך לחומה.  ושאר כל הפירות, אפילו בזמן המקדש נפדין סמוך לחומה.

ט,ה  [ו] כיצד פדיון נטע רבעי:  מניח את הסל על פי שלושה, ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים מביתו, והחמרים והפועלים מביתו; ואחר שקוצבין את השער, מניח את המעות, ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו, משער כך וכך סלים בסלע.

ט,ו  ובשביעית, פודהו בשווייו:  שאין שם לא שומרים, ולא פועלים; ואם היה הפקר, אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

ט,ז  מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה, שיד הכול שווה--צריך לציינו בקוזזות אדמה, כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו, עד שיפדו.  ואם היה בתוך שני עורלה--מציינין אותו בחרסית, כדי שיפרשו ממנו:  שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפרדו--שאיסור עורלה חמור הוא, שהיא אסורה בהניה.  והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין, כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו--שהרי אי אפשר לפדותו במחובר, כמו שביארנו.

ט,ח  באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה.  ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין שנה--והוא שתקלוט הנטיעה, קודם השלושים יום; וכמה הוא סתם קליטה, לכל האילנות שתי שבתות.

ט,ט  נמצאת למד, שהנוטע ארבעה וארבעים יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה; ואף על פי כן אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט--שהוא ראש השנה לאילן.

ט,י  כיצד:  הנוטע אילן מאכל בחמישה עשר באב משנה עשירית ביובל--הרי הוא בתוך שני עורלה, עד חמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה; וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה--הרי הוא עורלה, אף על פי שנגמרו לאחר כמה ימים.

ט,יא  ומחמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה ביובל, עד חמישה עשר בשבט משנת ארבע עשרה--הוא נטע רבעי; וכל מה שיוציא בתוך זמן זה--הרי הוא רבעי, וצריך פדיון.  ואם נתעברה השנה, נתעברה לרבעי או לעורלה.

ט,יב  [יא] נטעו בשישה עשר באב משנת עשר--לא עלתה לו שנת עשר, אלא הרי הוא עורלה שנת אחת עשרה ושנת שתים עשרה ושנת שלוש עשרה כולה; והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת ארבע עשרה, עד סופה.

ט,יג  [יב] נטע הנטיעה מראש חודש עד חמישה עשר יום בשבט--מונה לה שלוש שנים מיום ליום לעורלה, ומיום ליום לרבעי.  וראיתי לגאונים דברים בחשבון עורלה ורבעי--אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן, וודאי טעות סופרים הם; והאמת כבר ביארנו דרכה.

ט,יד  [יג] העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר--מותרין בעורלה, וברבעי.  והענבים ששדפן הקדים והפסידן, והחרצנים והזוגין והתמד שלהן, וקליפי רימון והנץ שלו, וקליפי אגוזים, והגרעינים--אסורין בעורלה, ומותרין ברבעי; והנובלות, כולן אסורות.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י

י,א  כל שהוא חייב בעורלה, יש לו רבעי, וכל שפטור מן העורלה, אינו חייב ברבעי--שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל.  ובשנה, הרביעית, יהיה, כל פרייו--קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כג-כד).

י,ב  הנוטע אילן מאכל, ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות האילן, לא לפירותיו--הרי זה פטור מן העורלה; נטעו לסייג, וחזר וחישב עליו למאכל, או שנטעו למאכל, וחזר וחישב עליו לסייג--כיון שעירב בו מחשבת חיוב, חייב.  נטעו שלוש שנים לסייג, ומכאן ואילך למאכל--אין לו רבעי:  שכל שאין לו עורלה, אין לו רבעי.

י,ג  נטע אילן וחישב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג--זה שחישב עליו למאכל, חייב בעורלה; וזה שחישב עליו לסייג או לעצים, פטור:  שהדבר תלוי בדעתו של נוטע.  והצלף חייב בעורלה, האבייונות בלבד; אבל הקפריסין, מותרות.

י,ד  הנוטע לרבים בתוך שדהו, חייב בעורלה--שנאמר "ונטעתם" (ויקרא יט,כג), אפילו לרבים.  במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, פטור.

י,ה  הנוטע ברשות הרבים, והנוטע בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, והנוכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע--חייבין בעורלה וברבעי.

י,ו  העולה מאליו במקום פכשין, פטור; אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב, פטור:  והוא שלא יהיה עושה, כדי טיפול שמיטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב.  אבל אם היה עושה כדי טיפולו, חייב בעורלה.

י,ז  הנוטע למצוה--כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה--חייב בעורלה.  הקדיש ואחר כך נטע, פטור מן העורלה; נטע ואחר כך הקדיש, חייב בעורלה.

י,ח  הנוטע בעציץ שאינו נקוב, חייב בעורלה--אף על פי שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות.  [ט] ואילן שנטעו בתוך הבית, חייב בעורלה.

י,ט  זה שנטעו גויים עד שלא באו אבותינו לארץ, פטור; אבל משבאו לארץ, אף מה שנטעו גויים חייב--שנאמר "כי תבואו אל הארץ, ונטעתם" (ויקרא יט,כג), משעת ביאה.  [י] וגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, חייב בעורלה.  ויש לנוכרי נטע רבעי--שאם בא לנהוג במצוה זו, הרי הוא קודש כנטע רבעי של ישראל.

י,י  [יא] אחד הנוטע גרעינה, או ייחור מן האילן, או שעקר את כל האילן ממקום ונטעו במקום אחר--הרי זה חייב בעורלה, ומונה משעת נטיעתו.

י,יא  זיעזע את האילן ולא עקרו, ואחר כך מילא סביבותיו בעפר--אם יכול לחיות אילו לא מילא סביבותיו, הרי זה פטור; ואם לאו--הרי זה כמי שעקר ונטע, וחייב.

י,יב  וכן אילן שנעקר, ונשאר ממנו בארץ שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליה הרוקמין את השני, והחזירו למקומו ונטעו--פטור, מפני שיכול לחיות.

י,יג  נעקר כולו, ונעקרה הסלע ששורשיו בה עימו, וחזר ונטעו כמה שהוא, בכל האדמה שסביבות שורשיו--אם יהיה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטעו, הרי הוא כמי שלא נעקר; ואם לאו, חייב.  [יג] אילן שקצצו מעם הארץ, והחליף--חייב בעורלה, ומונין לו משעת קציצה.

י,יד  אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב--חייב.  במה דברים אמורים, בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר; אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן--הרי זה פטור.

י,טו  גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואחר כך נפסק עיקרו שהיה מעורה באילן הזקן--מונה משעה שנפסק.  ואותן הפירות מותרין, מפני שגדלו בהיתר; ואם הניחן אחר שנפסק העיקר, עד שהוסיפו במאתיים--הרי אלו אסורין.

י,טז  ילדה שסיבכה בזקנה, והיו פירות בילדה--אפילו הוסיפו מאתיים--הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.

י,יז  אילן שהבריך ממנו בד בארץ, ואחר כך נעקר האילן כולו, והרי הוא חויה מן הבד שהוברך בארץ--נעשה אותו אילן כאילו עתה נוטע, וחייב בעורלה; ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכה, משעה שנעקר.

י,יח  הרי שהבריך בד בארץ, וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ, וצמח, וחזר והבריך מן השלישי, אפילו הן מאה מעורין זה בזה--הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון, הכול מותר; ואם נפסק עיקר הראשון, מונה לכול משעה שנפסק.  [יט] ואילן היוצא מן הגזע, פטור מן העורלה; מן השורשים, חייב בעורלה.

י,יט  ילדה פחות מטפח, חייבת בעורלה כל שנותיה--מפני שהיא נראית כנטיעה בת שנתה.  במה דברים אמורים, בנטיעה אחת, או שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאה זנב; אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח--הרי זה יש לו קול, ומונין לו כדרך שמונין לשאר האילנות.

י,כ  נוטעין ייחור של עורלה; ואין נוטעין אגוז של עורלה--מפני שהוא פרי, ופירות עורלה אסורין בהניה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.  ואם עבר ונטע אגוז של עורלה, הרי הצומח מותר כשאר האילנות.

י,כא  וכן אין מרכיבין כפנייות של עורלה בדקלים, מפני שהכפנייות כפרי.  עבר והרכיב, מותר:  שכל דבר שיש לו שני גורמין, אחד אסור ואחד מותר--הרי זה הנגרם משניהם מותר.  לפיכך הצומח מפירות עורלה מותר--שהרי גרם לו לצמוח הפרי האסור, והארץ המותרת.
 

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא

יא,א  מצות עשה להתוודות לפני ה', אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ; וזה הוא הנקרא וידוי מעשר.  [ב] ואין מתוודין וידוי זה, אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני--שנאמר "כי תכלה לעשר . . . ואמרת לפני ה' אלוהיך ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יב-יג).

יא,ב  [ג] אימתיי מתוודין:  במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית--שנאמר "כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברגל שכל המעשרות כלים בו; ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא וכל פירות שלישית נתעשרו, בין פירות האילן בין פירות הארץ.

יא,ג  [ד] אין מתוודין אלא ביום, וכל היום כשר לווידוי המעשר; ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית, חייב לבער ולהתוודות.  [ה] וידוי זה נאמר בכל לשון--שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו,יג), בכל לשון שאתה אומר.  וכל אחד ואחד, אומרו בפני עצמו; ואם רצו רבים להתוודות כאחד, מתוודין.  [ו] ומצותו במקדש, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך"; ואם התוודה בכל מקום, יצא.

יא,ד  [ז] אינו מתוודה אלא עד שלא יישאר אצלו אחד מן המתנות, שכן הוא אומר בווידוי "ביערתי הקודש מן הבית . . ." (דברים כו,יג).  וערב יום טוב האחרון, היה הביעור; ולמחר מתוודין.

יא,ה  [ח] כיצד הוא עושה:  אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר, נותנה לכוהן; מעשר ראשון, נותנו ללוי; מעשר עני, נותנו לעניים.  נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי, או נטע רבעי, או מעות פדייתן--הרי זה מבער אותן, ומשליך לים או שורף; נשאר אצלו מעשר שני של דמאי, אינו חייב לבערו.  נשאר אצלו ביכורים, הרי הן מתבערין בכל מקום.

יא,ו  [ט] במה דברים אמורים ששורף ומבער, בשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאוכלן כולן, קודם שייכנס יום טוב.  אבל אם נשאר לו תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי, אינו צריך לבערו--שהתבשיל כמבוער; וכן יין ותבלין, הרי הן כמבוערין.

יא,ז  [י] פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור--אינן מעכבין אותו להתוודות, ואינו חייב לבער אותן.  [יא] מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו, והגיע יום הביעור--הרי זה קורא שם למתנות, ומזכה בהן לבעליהן על גב קרקע, או למי שזוכה בהן לבעליהן; ומתוודה למחר:  שנתינת המיטלטלין על גבי קרקע, אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק; אבל אינו יכול להקנות להם המעשרות בחליפין, מפני שנראה כמכירה, והמעשרות והתרומות, נאמר בהן נתינה לא מכירה.

יא,ח  [יב] ומניין שאינו יכול להתוודות, עד שיוציא כל המתנות--שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית . . ." (דברים כו,יג):  "הקודש"--זה מעשר שני ונטע רבעי, הקרויין קודש; "מן הבית"--זו חלה, שהיא המתנה של כוהנים בבית.  "נתתיו ללוי" (שם), זה מעשר ראשון; "וגם נתתיו" (שם)--מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר.  "לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כו,יב; דברים כו,יג)--זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאין לקט שכחה ופיאה מעכבין את הווידוי.

יא,ט  [יג] וצריך להפריש את המתנות על הסדר, ואחר כך יתוודה--שנאמר "ככל מצותך, אשר ציוויתני" (דברים כו,יג):  הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתוודות; נשרף טבלו, אינו יכול להתוודות--שהרי לא הפריש מתנות, ולא נתנן לבעליהן.  ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכוהנים--לא היו מתוודין, שנאמר "וגם נתתיו ללוי" (שם).

יא,י  [יד] מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד--מתוודה, שעיקר הווידוי במעשר הוא; וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד, מתוודה--שנאמר "ביערתי הקודש" (דברים כו,יג), הקודש הראשון שהוא הביכורים.  אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה, אינו מתוודה--שאין התרומה טעונה וידוי, אלא בכלל שאר המתנות.

יא,יא  [טו] "לא עברתי ממצוותיך" (דברים כו,יג)--שלא הפריש ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.  "ולא שכחתי" (שם)--שלא שכח מלברכו, ולהזכיר שמו עליו.

יא,יב  "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד)--הא אם אכלו באנינה, אינו מתוודה.  "ולא ביערתי ממנו בטמא" (שם)--הא אם הפרישו בטומאה, אינו מתוודה.  "ולא נתתי ממנו, למת" (שם)--שלא לקח ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתנו לאוננים אחרים.  "שמעתי, בקול ה' אלוהיי" (שם), שהביאו לבית הבחירה.  "עשיתי, ככול אשר ציוויתני" (שם)--ששמח ושימח בו, שנאמר "ושמחת בכל הטוב . . ." (דברים כו,יא).

יא,יג  [טז] "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים . . . כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו,טו), זו בקשה שייתן טעם בפירות.

יא,יד  [יז] ישראל וממזרים, מתוודים; אבל לא גרים ועבדים משוחררים--מפני שאין להם חלק בארץ, והרי הוא אומר "כאשר נשבעת לאבותינו" (דברים כו,טו).  כוהנים ולויים מתוודים--שאף על פי שלא חלקו בארץ, יש להם ערי מגרש.