בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).

הט ליבי, אל עדוותיך; ואל אל בצע (תהילים קיט,לו).
 

ספר אחד עשר והוא ספר נזקים


הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן:  הלכות נזקי ממון, הלכות גניבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש.

הלכות נזקי ממון.  יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן:  (א) דין השור; (ב) דין ההבער; (ג) דין הבור; (ד) דין ההבערה.

הלכות גניבה.  יש בכללן שבע מצוות--שתי מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לגנוב ממון; (ב) דין הגנב; (ג) לצדק המאזניים עם המשקלות; (ד) שלא יעשה עוול במידות ובמשקלות; (ה) שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה, אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן; (ו) שלא יסיג גבול; (ז) שלא לגנוב נפשות.

הלכות גזילה ואבידה.  יש בכללן שבע מצוות--שתי מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לגזול; (ב) שלא לעשוק; (ג) שלא לחמוד; (ד) שלא להתאוות; (ה) להשיב את הגזילה; (ו) שלא יתעלם מן האבידה; (ז) להשיב האבידה.

הלכות חובל ומזיק.  מצות עשה אחת, והיא דין חובל בחברו או מזיק ממון חברו.

הלכות רוצח ושמירת נפש.  יש בכללן שבע עשרה מצוות--שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לרצוח; (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח, אלא יומת; (ג) להגלות הרוצח בשגגה; (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות; (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח, קודם עמידה בדין; (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף; (ז) שלא לחוס על הרודף; (ח) שלא לעמוד על דם; (ט) להפריש ערי מקלט ולכוון להם הדרך; (י) לערוף את העגלה בנחל; (יא) שלא ייעבד באותה קרקע ולא תיזרע; (יב) שלא לשים דמים; (יג) לעשות מעקה; (יד) שלא יכשיל תמים בדרך; (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך; (טז) לטעון עימו; (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו.

נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שש ושלושים--מהן שש עשרה מצוות עשה, ועשרים מצוות לא תעשה.
 

הלכות נזקי ממון

יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן:  (א) דין השור; (ב) דין ההבער; (ג) דין הבור; (ד) דין ההבערה.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות נזקי ממון פרק א

א,א  כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה--הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק:  שנאמר "כי ייגוף שור איש את שור ריעהו . . ." (שמות כא,לה); אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה.

א,ב  וכמה משלם:  אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד, כמנהג ברייתה--כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר, או שהזיקה ברגלה כדרך הילוכה--חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם" (שמות כב,ד).

א,ג  ואם שינת ועשת מעשים שאין דרכה תמיד לעשותם, והזיקה בהן, כגון שור שנגח או נשך--חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו, שנאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה).

א,ד  [ג] כיצד:  שור שווה מנה שנגח לשור שווה עשרים, והמיתו והרי הנבילה שווה ארבעה--בעל השור חייב לשלם שמונה, שהוא חצי הנזק; ואינו חייב לשלם אלא מגוף השור שהזיק, שנאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא,לה).  לפיכך אם המית שור שווה עשרים לשור שווה מאתיים, והנבילה שווה מנה--אין בעל הנבילה יכול לומר לבעל החי תן לי חמישים, אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחהו ולך:  אפילו אינו שווה אלא דינר.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ה  [ד] העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד, כמנהג ברייתו--הוא הנקרא מועד.  והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד, כגון שור שנגח או נשך--הוא הנקרא תם.  וזה המשנה--אם הורגל בשינוייו פעמים רבות, נעשה מועד לאותו דבר שהורגל בו:  שנאמר "או נודע, כי שור נגח הוא" (שמות כא,לו).

א,ו  [ה] חמישה מעשים תמים יש בבהמה--אם הועדה לאחד מהן, נעשית מועדת לאותו מעשה; ואלו הן--הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ על כלים גדולים, ולא לבעוט.  ואם הועדה לאחד מהן, הרי זו מועדת לו.  אבל השן מועדת מתחילתה לאכול את הראוי לה, והרגל מועדת מתחילתה לשבר בדרך הילוכה, והבהמה מועדת מתחילתה לרבוץ על פכין קטנים וכיוצא בהם ולמעך אותן.

א,ז  [ו] חמישה מיני בהמה מועדין מתחילת ברייתן להזיק, ואפילו הן תרבות; לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן, חייב נזק שלם.  ואלו הן--הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס.  וכן הנחש שנשך--הרי זה מועד, ואפילו היה תרבות.

א,ח  [ז] כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, וכל תם משלם חצי נזק מגופו.  במה דברים אמורים, בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו.  אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק, והזיקתהו בהמתו של בעל הבית--הרי זה פטור על הכול:  שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי, לא הגיע לך היזק; והרי מפורש בתורה "ושילח את בעירו, וביער בשדה אחר" (שמות כב,ד).

א,ט  [ח] הזיקה ברשות הרבים, או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק, או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה--אם בשן ורגל הזיקה כדרכה, הרי זה פטור:  מפני שיש לה רשות להלך בכאן, ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה.  ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה--אם תמה היא, משלם חצי נזק; ואם מועדת, משלם נזק שלם.

א,י  [ט] הייתה החצר של שניהן מיוחדת לפירות, לא להכניס לה בהמה, והכניס לה אחד מן השותפין בהמתו, והזיקה--חייב, אפילו על השן ועל הרגל.  וכן אם הייתה מיוחדת לבהמה לשניהן, והיה רשות לאחד מהן בלבד להכניס לה פירות, והזיקה פירותיו--חייב, אף על השן ועל הרגל.

א,יא  [י] שלושה אבות נזקים בשור--הקרן, והשן, והרגל.  תולדות הקרן--נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה.  תולדות השן--אם נתחככה בכותל להניתה, והזיקה פירות בחיכוכה; וכן אם טינפה פירות להניתה.  תולדות הרגל--הזיקה בגופה דרך הילוכה, או שהזיקה בשיערה דרך הילוכה, או שכישכשה בזנבה, או באוכף שעליה, בפרומביה שבפיה, בזוג שבצווארה; וכן חמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו, ועגלה המושכת שהזיקה בשעת משיכתה:  כל אלו תולדות הרגל הן, וברשות הרבים פטורין, וברשות הניזק משלמין נזק שלם.

א,יב  [יא] כישכשה בזנבה כשכוש רב שאינו דרכה תמיד, והזיקה ברשות הרבים, או שכישכשה בגיד שלה ברשות הרבים, והזיקה--פטור; ואם תפס הניזק, גובה חצי נזק ממה שתפס--שזה הדבר ספק הוא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה ברשות הרבים, או תולדות הרגל שפטור עליה ברשות הרבים כמו שביארנו.
 

הלכות נזקי ממון פרק ב

ב,א  אחד אבות נזקים ואחד התולדות--אם היה האב מועד, תולדתו מועדת; ואם היה תם, תולדתו כמוהו.  וכל אבות נזקים וכל תולדותיהן, מועדין מתחילתן הן--חוץ מקרן ותולדותיו, שהן בתחילה תמין עד שיועדו כמו שביארנו.

ב,ב  כל תולדה כאב שלה, חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה:  שאף על פי שתולדות הרגל הן, ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל; ואם הזיקו ברשות הניזק, משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהיא אב--אף על פי כן, אינו משלם אלא חצי נזק.

ב,ג  כיצד:  בהמה שנכנסה לחצר הניזק והלכה, והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושיברו את הכלים--משלם חצי נזק מן היפה שבנכסיו; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא.

ב,ד  וכן אם הייתה מהלכת ברשות הרבים, וניתזו צרורות מתחת רגליה לרשות הניזק, ושיברו את הכלים--משלם חצי נזק.  דרסה על הכלי ברשות הניזק, ושיברתו, ונפל על כלי אחר, ושיברו--על הראשון, משלם נזק שלם; ועל האחרון, חצי נזק.

ב,ה  הייתה מהלכת ברשות הרבים, ובעטה והתיזה צרורות, והזיקו ברשות הרבים--פטור.  ואם תפס הניזק רביע נזק, אין מוציאין מידו:  שהדבר ספק הוא--שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל, שהרי בעטה.

ב,ו  בעטה בארץ ברשות הניזק, והתיזה צרורות מחמת הבעיטה, והזיקו שם--חייב לשלם רביע נזק, שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות; ואם תפס הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו.  ואפילו הייתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז, ובעטה והתיזה--משלם רביע נזק; ואם תפס הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו.

ב,ז  כל המשלם נזק שלם--הרי התשלומין ממון, וחייב לשלמו כמי שלווה מחברו ממון שהוא חייב לשלם.  וכל המשלם חצי נזק--הרי התשלומין קנס, חוץ מחצי נזק של צרורות שהוא הלכה כמו שביארנו.

ב,ח  זה הכלל--כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון; וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס.  ואין חייבין קנס אלא על פי עדים; אבל המודה בכל קנס מן הקנסות, פטור.

ב,ט  תרנגול שהושיט ראשו לאוויר כלי זכוכית, ותקע בו ושיברו--אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן, שהושיט ראשו כדי לאוכלן--משלם חצי נזק, כחצי נזק צרורות, שכך הוא דרכו.  ואם היה הכלי ריקן--הרי זה משונה, ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.  [י] וכן סוס שצנף וחמור שנער, ושיבר את הכלים--משלם חצי נזק.

ב,י  התרנגולין, מועדין להלך כדרכן ולשבר.  היה חוט או רצועה קשור ברגליהן, ונסתבך כלי באותו החוט, ונתגלגל ונשבר--משלם חצי נזק.  במה דברים אמורים, בשקשרו אדם.  אבל אם נקשר על רגליהן מאליו, בעל התרנגולין פטור; ואם היו לחוט בעלים, ולא היה החוט הפקר--בעל החוט חייב חצי נזק, שהרי הוא כבור המתגלגל.

ב,יא  הצניע בעל החוט את החוט, והידסו התרנגולים עליו והוציאוהו, ונקשר ברגליהן, ושיברו בו את הכלים--אף בעל החוט פטור, שהרי אנוס הוא.

ב,יב  תרנגולין שהיו מפרחין ממקום למקום, ושיברו את הכלים--אם בכנפיהם שיברו, משלם נזק שלם; ואם ברוח שבכנפיהם, משלם חצי נזק.

ב,יג  היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות, וטינפו או ניקרו--משלמין נזק שלם.  הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בפיהם, או ברגליהן--משלמין חצי נזק.

ב,יד  היו מחטטין, ונפסק החבל, ונשבר הדלי--משלמין נזק שלם:  והוא, שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר.  ואם היה על החבל אוכל, ובעת אכילתן פסקוהו--משלם גם על החבל נזק שלם.

ב,טו  הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה, ושיברו את הכלים--משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדים לדבר זה.  וכן אם נפלו, והזיקו:  שעלייתן לראש הגג פשיעה; ואף על פי שנפילתן אונס--כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב.

ב,טז  קפצו ממטה למעלה, משלמין חצי נזק:  והוא--שנתלה הגדי ונסרך, וקפץ הכלב; אבל אם נסרך הכלב ודילג הגדי, בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה--חייבין נזק שלם.  וכן תרנגול שדילג, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה--משלם נזק שלם.

ב,יז  כלב שנטל את ההררה, והלך לו לגדיש--אם הניחה בגדיש ואכל את החלה, והדליק את הגדיש--על החלה ועל מקום ההררה, משלם נזק שלם; ועל שאר הגדיש, חצי נזק.  ואם היה מגרר את החלה על הגדיש, והולך ושורף--משלם על ההררה נזק שלם, ועל מקום הגחלת חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור.

ב,יח  במה דברים אמורים, בששמר בעל הגחלת את אישו וסתם הדלת, ובא הכלב וחתר ונטל את ההררה מעל האש.  אבל אם לא שמר אישו--בעל האש, חייב על שריפת הגדיש; ובעל הכלב, חייב על אכילת ההררה ועל מקומה.

ב,יט  המשסה כלבו של חברו באחר--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  ובעל הכלב, חייב חצי נזק:  שכיון שהוא יודע שאם עוררו את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו.  ואם שיסהו בעצמו, בעל הכלב פטור:  שכל המשנה, ובא אחר ושינה בו--פטור.

ב,כ  שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה--חייב חצי נזק:  שאף על פי שדרכה להלך עליה, אין דרכה לבעוט בה.
 

הלכות נזקי ממון פרק ג

ג,א  הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות וכיוצא בהן.  לפיכך אם נכנסה לרשות הניזק, ואכלה דברים שדרכה לאוכלם--משלם נזק שלם, שנאמר "וביער בשדה אחר--מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם" (שמות כב,ד).  ואם אכלה אותן ברשות הרבים, פטור; ואם נהנת--משלם מה שנהנת, לא מה שהזיקה.

ג,ב  כיצד:  נכנסה לרשות הניזק, ואכלה שומשמין או לוט וכיוצא בהם בשווה דינר--משלם דינר.  ואם אכלה אותן ברשות הרבים, ונהנת--רואין אותן כאילו הן שעורים או עמיר, ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול; [ג] אכלה אוכלין הרעים לה, כגון שאכלה חיטין--הואיל ולא נהנת, פטור.

ג,ג  אכלה אוכלין שאין דרכה לאוכלן, כגון שאכלה כסות או כלים--בין ברשות הניזק, בין ברשות הרבים--משלם חצי נזק:  שזה שינוי הוא, ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברשות הרבים עד שינוחו מעט.

ג,ד  בהמה שהייתה עומדת ברשות הניזק, ותלשה פירות מרשות הרבים, ואכלתן ברשות הניזק--הרי הדבר ספק.  לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנת; ואם תפס הניזק כמה שהזיקה--אין מוציאין מידו, שהרי ברשותו אכלה.

ג,ה  כלב שנכנס לחצר, ונטל פת או בשר, והוציאן לרשות הרבים או לחצר אחרת, ואכלן שם--משלם מה שנהנה.  אכלן בשדה של בעל החצר--משלם נזק שלם כאילו אכלן בתוך החצר, שהרי ברשות הניזק אכל.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ו  בהמה שאכלה אוכלין שאין דרכה לאוכלן, אבל אוכלת היא אותן על ידי הדוחק--כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינים או דגים, וחזיר שאכל חתיכת בשר, וכלב שלקק את השמן, וחתול שאכל תמרים, וכן כל כיוצא באלו--אם אכלה ברשות הניזק, משלם נזק שלם.  וברשות הרבים, פטור; ואם נהנת, משלם מה שנהנת.

ג,ז  חיה שנכנסה לרשות הניזק, וטרפה ואכלה בהמה או בשר--משלם נזק שלם, שזה הוא דרכה.  אבל כלב שאכל כבשים קטנים, או חתול שאכל תרנגולים גדולים--הרי זה שינוי, ומשלם חצי נזק.

ג,ח  סל שיש בו לחם, ונכנס חמור ושיבר הסל ואכל הלחם--משלם על הסל ועל הלחם נזק שלם, שזה הוא דרכו.  וכן שעיר עיזים שראה לפת וכיוצא בו על פי החבית, ונסתבך בחבית ואכל את הלפת ושיבר את החבית--משלם על שניהן נזק שלם:  כשם שדרכו לאכול, כך דרכו להיתלות בכלים ולעלות כדי לאכול.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ט  אבל אם נכנס החמור, ואכל את הלחם, ואחר כך שיבר את הסל ואכלו--על הלחם משלם נזק שלם, ועל הסל חצי נזק.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,י  [ט] בהמה שאכלה מתוך הרחבה, בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה--משלם מה שנהנת:  ואפילו חזרה על צידי הרחבה, ואכלה מהן.  אבל אם הניחה את הרחבה, והלכה ועמדה בצידי הרחבה ואכלה--משלם מה שהזיקה.  אכלה מפתח החנות, משלם מה שנהנת; מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.

ג,יא  [י] הייתה מהלכת ברשות הרבים, ופשטה צווארה ואכלה מעל גבי חברתה, ואפילו עמדה--משלם מה שנהנת, שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו.  ואם קפצה, ואכלה על גבי חברתה--משלם מה שהזיקה, שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב.

ג,יב  [יא] בהמה שהוחלקה באבן או במימי רגליה, ונפלה לגינה, ונחבטה על גבי פירות וירקות, או שאכלה--משלם מה שנהנת:  אפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו נשארה שם כל היום כולו--אינו משלם אלא מה שנהנת.  ומה הניה יש לה בחביטה--שהרי מצאה מקום רך, ולא נתרסקו אבריה.  אבל אם ירדה כדרכה ואכלה, משלם מה שהזיקה; ואפילו טינפה פירות במי לידה--משלם מה שהזיקה, מפני שתחילתו בפשיעה.  וכן אם דחפתה חברתה, ונפלה--משלם מה שהזיקה:  מפני שהיה לו להעבירן אחת אחת, כדי שלא ידחפו זו את זו.

ג,יג  [יב] הוחלקה, ונפלה, ויצאת, וחזרה לגינה--אף על פי שחזרה שלא לדעת הבעלים, משלם מה שהזיקה:  מפני שהיה לו לשומרה שלא תחזור--שהדבר ידוע שכיון שידעה דרך הגינה, הרי היא חוזרת מאליה.

ג,יד  [יג] הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל הבית--פטור.  ואם הוזקה בהן, בעל הקדירות חייב; ואם הכניס ברשות, פטור.  ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור את הקדירות, בעל הבית חייב.

ג,טו  [יד] וכן אם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית--פטור.  ואם הוחלקה בהן, והוזקה--בעל הפירות חייב; ואם הכניס ברשות, פטור.  ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור את הפירות, בעל הבית חייב.

ג,טז  הכניסן שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, והוזקה באכילתן--בעל הפירות פטור, מפני שהיה לה שלא תאכל.  ואם הכניסן ברשות, והניחו בעלי החצר את זה שהרשוהו בחצר לשומרה, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, והוזקה באכילתן--בעל הפירות חייב:  שכיון שראה הבהמה אוכלת דברים המזיקין לה והניחה, חייב--שהרי אין בעלי החצר מצויין שם, להעביר הבהמה מהן.

ג,יז  ומעשה באישה שנכנסה לאפות בתנור בבית שכנותיה והניחוה, ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפייתה, ובא עז של בעל הבית, ואכל הבצק ומת; וחייבוה חכמים לשלם דמיו.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,יח  [טו] המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל השדה--פטור.  ואם הוחלקה בהן, והוזקה--בעל הפירות חייב.  אכלתן, והוזקה באכילתן--פטור.  ואם הגדיש ברשות--בעל השדה חייב, אף על פי שלא קיבל עליו לשמור:  שהשומר בגרנות--כיון שאמר לו הגדש בכאן, כמי שאמר לו הגדש ואני אשמור לך הוא חשוב.
 

הלכות נזקי ממון פרק ד

ד,א  הכונס צאן לדיר, ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ויצאת והזיקה--פטור.  ואם אין הדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה, או שהיו כותלי הדיר רעועין--הרי לא נעל בפניהן כראוי; ואם יצאת והזיקה, חייב:  ואפילו חתרה ויצאת, ואפילו נפרצה מחיצה בלילה, או פרצוה ליסטים--בעל הצאן חייב.

ד,ב  הייתה מחיצה בריאה, ונפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאת והזיקה--פטור.  הוציאוה ליסטים, והזיקה--הליסטים חייבין.

ד,ג  [ב] הפורץ גדר לפני בהמת חברו, ויצאת והזיקה--אם היה גדר חזק ובריא, חייב; ואם היה כותל רעוע--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  וכן הנותן סם המות לפני בהמת חברו--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.

ד,ד  [ג] המעמיד בהמת חברו על גבי קמתו של חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה.  וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו, והזיקה--זה שהכישה חייב.

ד,ה  [ד] המוסר בהמתו לשומר חינם, או לנושא שכר, או לשוכר, או לשואל--נכנסו תחת הבעלים; ואם הזיקה, השומר חייב.  במה דברים אמורים, בזמן שלא שמרוה כלל.  אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי, ויצאת והזיקה--השומרין פטורין, והבעלים חייבין.  שמרוה שמירה פחותה--אם שומר חינם הוא, פטור; ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא, חייבין.

ד,ו  [ה] הניחה בחמה--אפילו חתרה ויצאת והזיקה, חייב זה שהניחה שם:  שכיון שהניחה בחמה--הרי היא מצטערת ובורחת, ועושה כל שאפשר לה לעשות.

ד,ז  [ו] מסר בהמתו לחירש שוטה וקטן--אף על פי שהיה השור קשור, הבעלים חייבין:  שדרכו של שור וכיוצא בו להתיר הקשר, ולצאת ולהזיק.  אפילו שמרוה שמירה מעולה, וחתרה ויצאת והזיקה--הבעלים חייבים.

ד,ח  [ז] מסר שורו לחמישה, ופשע בו אחד מהן, ויצא והזיק--אם אינו משתמר אלא בחמשתן, זה שפשע בשמירתו חייב; ואם משתמר בשארן, אלו הנשארין חייבין.

ד,ט  [ח] שאלו בחזקת תם, ונמצא מועד--אם ידע השואל שהוא נגחן, הבעלים משלמים חצי נזק:  שכל מקום שהוא הולך, הרי שם בעליו עליו.  והשואל משלם חצי נזק--שאפילו היה תם כשעלה בדעתו, חצי נזק היה משלם:  שהרי ידע שהוא נגחן.  ואם לא ידע השואל שהוא נגחן--אין השואל חייב כלום, והבעלים משלמין נזק שלם.

ד,י  [ט] שאלו כשהוא תם, והועד בבית השואל, והחזירו לבעליו--חזר לתמותו:  הואיל ונשתנת רשותו, בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק; והשואל פטור, שהרי החזירו.

ד,יא  [י] שומר שקיבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד, אבל לא שמירת נזקיה, והזיקה--פטור מלשלם, והבעלים חייבין לשלם.  קיבל שמירת נזקיה, והזיקה--חייב השומר; ואם הוזקה--פטור, והבעלים עושין דין עם המזיק.

ד,יב  [יא] מסר השומר לשומר אחר--השומר הראשון, חייב לשלם לניזק:  שהשומר שמסר לשומר חייב; והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר, שלם לי אתה ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה.  מסרה השומר לבנו, או לבן ביתו, או למסעדו--נכנסו תחת השומר, וחייבין.

ד,יג  [יב] כל שומר שנתחייב לשלם, ואין לו, והיה המזיק תם, שהוא משלם חצי נזק מגופו--הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה, ויישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה.

ד,יד  [יג] כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין, משערין מה שהזיקה בשישים; ומשלם זה שנתחייב לשלם, בין הבעלים בין השומרים.

ד,טו  כיצד:  הרי שאכלה בית סאה, שמין שישים בית סאה באותה השדה--כמה היה שווה, וכמה הוא שווה עתה אחר שנפסדה בו הסאה; ומשלם השאר.  וכן אם אכלה קב או רובע, אפילו קלח אחד--שמין אותו בשישים.

ד,טז  [יד] אכלה פירות גמורין שאין צריכים לקרקע, משלם דמי פירות גמורין בשווייהן:  אם סאה, דמי סאה; ואם סאתיים, דמי סאתיים.  הרי שאכלה פירות דקל אחד, וכן הקוצץ פירות דקל חברו ואכלן--אם היה דקל רומי וכיוצא בו, שאין התמרים שלו יפות--משערין אותו בשישים על גב הקרקע; ואם דקל פרסי הוא וכיוצא בו, שהתמרים שלו יפות ביותר--משערין הדקל בפני עצמו כמה היה שווה, וכמה הוא שווה עתה.
 

הלכות נזקי ממון פרק ה

ה,א  בהמה שהייתה רועה, ונפשה ונכנסה בשדות ובכרמים--אף על פי שעדיין לא הזיקה, מתרין בבעליה שלושה פעמים.  אם לא שמר בהמתו, ולא מנעה מלתעות--יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה, ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם:  מפני שאסור לאדם להזיק, ולשלם מה שהזיק; אפילו לגרום הנזק אסור.

ה,ב  לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים, אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל.  ומגדלין בסוריה, בכל מקום.

ה,ג  עשרה תנאים התנה יהושוע ובית דינו בשעה שחילק את הארץ, ואלו הן:  (א) התנה שמרעין בהמה דקה ביערים שאילניהן גסין, אבל אין מרעין שם בהמה גסה.  ויער שאילניו דקים, אין מרעין בו לא גסה ולא דקה אלא מדעת בעליו.

ה,ד  (ב) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עצים משדה חברו:  והוא, שיהיו עצים פחותים וקרובים להיות קוצים כגון היזמי והיגי.  והוא, שיהיו לחים ומחוברין; ובלבד, שלא ישרש.  אבל שאר עצים אסור.

ה,ה  (ג) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עשבים העולין מאליהן בכל מקום, חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה.

ה,ו  (ד) וכן התנה שיהיה אדם קוטם נטיעה בכל מקום, חוץ מגרופייות של זית; ואינו קוטם מן האילנות אלא כזית וכביצה.  ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה; ובשאר האילן מחובו של אילן, לא מחודו.  וכשהתיר לקטום, לא התיר אלא מחדש שאינו עושה פירות; אבל לא מישן שעושה פירות.  ואינו קוטם אלא ממקום שאינו רואה פני חמה.

ה,ז  (ה) וכן התנה שהמעיין היוצא בתחילה--בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו, אף על פי שאין עיקרו בחלקם; ואין לאחרים להסתפק עימהם ממנו.

ה,ח  (ו) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה:  והוא, שיצוד בחכה בלבד; אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט שהגיע אותו הים בחלקם.

ה,ט  (ז) וכן התנה שכל אדם שצריך לנקביו--מסתלק מן הדרך ונכנס אחורי הגדר שפגע בו ונפנה שם, ואפילו בשדה מלאה כרכום; ונוטל משם צרור, ומקנח.

ה,י  (ח) וכן התנה שכל התועה בין הכרמים וכיוצא בהן--מפסג ועולה מפסג ויורד, עד שייצא לדרכו.

ה,יא  (ט) וכן התנה שבזמן שירבה הטיט בדרכי הרבים או נקיעי מים--יש לעוברי דרכים להסתלק לצדדי הדרכים ומהלכין שם, אף על פי שהן מהלכין בדרך שיש לה בעלים.

ה,יב  (י) וכן התנה שמת מצוה קונה מקומו, ונקבר במקום שיימצא בו:  והוא שלא יהיה מוטל על המצר, ולא בתוך תחום המדינה; אבל אם נמצא על המצר, או שהיה בתוך התחום--מביאו לבית הקברות.

ה,יג  [ד] שלמה תיקן שיהיו עוברי דרכים מותרין בימות החמה להלך בשבילין שיש להן בעלים, עד שתרד רביעה שנייה.  [ה] ותקנות אלו נוהגות בכל מקום, אפילו בחוצה לארץ; [ו] ומשיירד הטל בבבל, אסור להלך בשבילין שיש להן בעלים.

ה,יד  [ז] אף על פי שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מותר לשהותה קודם לרגל שלושים יום, וקודם למשתה בנו שלושים יום; והטבח לוקח ושוחט, לוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט:  ובלבד, שלא תצא ותרעה בעדר; אלא כל המשהה משהה בתוך ביתו, כדי שלא תזיק.  [ח] וכבר עשו בבל כארץ ישראל לאסור בה גידולי בהמה דקה וחיה דקה, מפני שהיו רוב השדות והכרמים שם באותן הימים של ישראל.

ה,טו  [ט] וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת.  אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו.  ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהיזקן מרובה ומצוי.

ה,טז  [י] רועה שעשה תשובה--אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד.  וכן מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה--אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מעט מעט.
 

הלכות נזקי ממון פרק ו

ו,א  איזה הוא מועד, כל שהעידו בו שלושה ימים.  אבל אם נגח ביום אחד, או נשך או רבץ או בעט או נגף אפילו מאה פעמים--אין זה מועד.  העידו בו שלושה כיתי עדים ביום אחד--הרי זה ספק אם הועד, או לא הועד.

ו,ב  אין העדה אלא בפני הבעלים, ובפני בית דין--שנאמר "והועד בבעליו ולא ישמרנו" (שמות כא,כט), ואין העדה אלא בבית דין.  [ג] שור של חירש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו, פטורין; אבל בית דין מעמידין להם אפיטרופין, ומעידין בהן בפני האפיטרופין.

ו,ג  [ד] הזיקו אחר שהועדו בפני אפיטרופין--אם עדיין הוא תם, משלם חצי נזק מגופו.  ואם הועד בו שלושה ימים, ואחר כך הזיק--משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי אפיטרופין; ולכשיגדלו היתומים, יעשו דין עם האפיטרופין וישלמו להן.

ו,ד  [ה] שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה, אינן מועדין לזה.  ואפילו המיתו את האדם, אינן חייבין מיתה--שנאמר "כי ייגח" (שמות כא,כח), לא שיגיחוהו.

ו,ה  [ו] שור שהועד ונמכר, או ניתן במתנה--חזר לתמותו, שהרשות שנשתנת משנה דינו; אבל אם השאילו או מסרו לשומר, הרי הוא בחזקתו.  וכן שור שהועד בפני אפיטרופין, ונתפקח החירש, ונשתפה השוטה, והגדיל הקטן--אף על פי שבטל האפיטרופוס--הרי הן מועדין בחזקתן, שהרי ברשות בעליהן הן.

ו,ו  [ז] בהמה שהועדה, וחזרה בה מדבר שהועדה לו--חזרה לתמותה.  כיצד:  שור שהועד ליגח, וחזר שלא ליגח--אף על פי שהוא נוגף, הרי זה תם לנגיחה.  ומאימתיי היא חזרתו--עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו, ואינו נוגח.  וכן בשאר הדברים שהועד להן--עד שימשמשו בו, ולא יהיה עושה אותן.

ו,ז  [ח] שור שהוא מועד למינו, הרי זה אינו מועד לשאינו מינו; הועד לאדם, אינו מועד לבהמה; הועד לקטנים, אינו מועד לגדולים.  לפיכך אם הזיק את מין שהוא מועד לו, משלם נזק שלם; ואם הזיק לשאר המינין, משלם חצי נזק.

ו,ח  היה מועד לשבתות, אינו מועד לימות החול.  ואם הזיק בשבתות, משלם נזק שלם; ובימות החול, משלם חצי נזק.  ומאימתיי היא חזרתו--משיהיו התינוקות ממשמשין בו ביום שהוא מועד לו, ולא יהיה מזיק נזק שהועד לו.

ו,ט  נגח שור היום, וחמור למחר, וגמל ביום שלישי--נעשה מועד לכול.  ראה שור היום ונגחו, ולמחר ראה שור ולא נגחו, וביום השלישי ראה שור ונגחו, וברביעי ראה שור ולא נגחו, ובחמישי ראה שור ונגחו, ובשישי ראה שור ולא נגחו--נעשה מועד לסירוגין לשוורים.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,י  ראה שור היום ונגחו, ולמחר ראה חמור ולא נגחו, ובשלישי ראה סוס ונגחו, וברביעי ראה גמל ולא נגחו, ובחמישי ראה פרד ונגחו, ובשישי ראה ערוד ולא נגחו--נעשה מועד לסירוגין לכול.  ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלושת המינין שנגח בסירוגין, הרי זה מועד.

ו,יא  נגח בחמישה עשר לחודש זה, ובשישה עשר לחודש שני, ובשבעה עשר לחודש שלישי--אינו מועד עד שישלש בדילוג.  שמע קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, קול שופר ונגח--נעשה מועד לשופרות.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,יב  נגח שלושה שוורים בשלושה ימים זה אחר זה, וברביעי נגח חמור, ובחמישי נגח גמל, או שנגח חמור וגמל בתחילה בשני ימים זה אחר זה, ואחר כך נגח שלושה שוורים זה אחר זה--הרי זה ספק אם הוא מועד לשוורים בלבד, או לשלושת המינין הוא מועד.

ו,יג  וכן אם נגח בשלוש שבתות זו אחר זו, ובאחד בשבת ובשני בשבת, או שנגח בחמישי בשבת ובערב שבת וביום השבת, ובשתי שבתות הבאות אחריה--הרי זה ספק אם הוא מועד לשבתות בלבד, או לשלושת הימים ששניים מהן חול.  [יג] וכל אלו הספקות וכיוצא בהן, אין מחייבין בהן את המזיק אלא חצי נזק; ואם תפס הניזק נזק שלם, אין מוציאין מידו.
 

הלכות נזקי ממון פרק ז

ז,א  שור שקשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק--אם תם הוא, משלם חצי נזק.  ואם היה מועד, פטור:  שנאמר "ולא ישמרנו, בעליו" (שמות כא,לו)--הא אם שמרו, פטור; ושמור הוא זה.  ואם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחילתו, כגון שאכל דברים הראויין לו, או שיבר ברגלו כדרך הילוכו--פטור מלשלם.

ז,ב  היה מועד לקרן ימין, ואינו מועד לקרן שמאל, ויצא אחר ששמרו כראוי, ונגח בין בקרן ימין בין בקרן שמאל--משלם חצי נזק.

ז,ג  בהמה שחבלה באדם, בין בכוונה בין שלא בכוונה--אם תמה היא, משלם חצי נזק מגופה; ואם מועדת, משלם נזק שלם:  ופטור מן השבת, ומן הבושת, ומן הצער, ומן הריפוי--שארבעה דברים אלו, לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחברו; אבל בהמתו שחבלה בחברו--הרי זה כמי שהזיקה ממונו, שאינו חייב אלא נזק בלבד.

ז,ד  לפיכך שורו שבייש, פטור; ואם בייש הוא בעצמו, חייב כמו שיתבאר.  ושורו שחבל באביו או באימו, או שהדליק גדיש חברו בשבת--חייב בנזקיו; ואילו היה הוא בעצמו העושה זה, היה פטור מלשלם כמו שיתבאר.

ז,ה  [ד] המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו--פטור.  ואם נגח הוא שורו של בעל הבית--אם היה תם, משלם חצי נזק; ומועד, משלם נזק שלם כדין הנוגח ברשות הרבים.

ז,ו  [ה] נפל לבור שבחצר זו, והבאיש את מימיו--אם הבאיש מיד בשעת נפילה, חייב בנזקי המים.  ואם אחר זמן, פטור:  שהרי נעשה השור תקלה כבור; והמים הרי הן ככלים, ולא מצאנו בור שחייב בה על הכלים כמו שיתבאר.  ואם הכניס ברשות, בעל השור פטור; ואם קיבל עליו בעל הבית לשמור, הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור.

ז,ז  [ו] הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית, או שהוזק בו בעל הבית, או שחפר בחצר בורות שיחין ומערות--בעל השור חייב בנזקי חצר; ובעל חצר חייב בנזקי הבור, שהרי היה עליו לסותמו.

ז,ח  [ז] הזיק בעל הבית את השור--אם הזיקו שלא לדעת, פטור:  שהרי אומר לו למה נכנסת שלא ברשות, עד ששגגתי בך.  ואם הזיקו לדעת, חייב נזק שלם:  מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו; אבל להזיקו, אין לו רשות.

ז,ט  [ח] שמין לנזקין.  כיצד:  הרי ששיבר כלי של חברו, בין הוא בין בהמתו--אין אומרין למזיק קח אתה את הכלי השבור, ושלם לזה דמי כלייו; אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו, ונותן לו כל הפחת אם היה המזיק מועד, או חצי הפחת אם היה תם:  שנאמר "והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד; שמות כא,לו), לניזק.

ז,י  פחת הנבילה, על הניזק; ושבח הנבילה, חולקין אותו הניזק והמזיק.  [ט] כיצד:  שור שווה מאתיים שנגחוהו ומת, והרי הנבילה שווה בשעת מיתה מאה, ובשעת עמידה בדין פחתה והרי היא שווה שמונים--אין המזיק משלם אלא מאה; ואם היה תם, משלם לו חמישים מגופו.

ז,יא  [י] השביחה הנבילה, והרי היא שווה בשעת עמידה בדין מאה ועשרים--הרי המזיק משלם לו תשעים, אם היה מועד; ואם היה תם, משלם חמישה וארבעים מגופו:  וזה הוא שנאמר "וגם את המת, יחצון" (שמות כא,לה), שבח הנבילה יחצון.

ז,יב  [יא] שור שווה מאתיים, שנגח שור שווה מאתיים והפחיתו חמישים, ובשעת עמידה בדין השביח הניזק, והרי הוא שווה ארבע מאות, ולולא זה החבל שהפחיתו, היה שווה שמונה מאות, בין שפיטמו בין ששבח מאליו--אינו נותן לו אלא כשעת הנזק.  כחש מחמת המכה בשעת עמידה בדין, והרי הפחת שווה מאה--נותן לו כשעת עמידה בדין.

ז,יג  [יב] השביח המזיק בשעת עמידה בדין--אם מחמת שפיטמו שבח, אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שווה בשעה שהזיק; ואם מחמת עצמו השביח, משתלם חצי נזק ממנו כשעת עמידה בדין.

ז,יד  [יג] על המזיק לטרוח בנבילה, עד שממציא אותה לניזק.  כיצד:  כגון שנפל השור לבור ומת--מעלה הנבילה מן הבור, ונותנה לניזק.  ואחר כך שמין לו פחת הנבילה--שנאמר "כסף ישיב לבעליו; והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד), מלמד שהוא חייב להשיב את הנבילה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק; ואם היה תם, חצי הפחת כמו שביארנו.
 

הלכות נזקי ממון פרק ח

ח,א  שור של ישראל שנגח שור של הקדש, או של הקדש שנגח שור של ישראל--פטור, שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה).  וכל הקודשים שחייבין עליהן מעילה, הן שאין בהן דין נזקין.  ופסולי המוקדשין--יש בהן דין נזקין, בין שהזיקו בין שהוזקו:  שהרי יצאו לפדיון ולהיותן חולין.

ח,ב  שלמים שהזיקו, גובה מבשרם; ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין--שהאימורין של קודשים קלים, מועלין בהן כמו שביארנו בהלכות מעילה.  וכן תודה שהזיקה, גובה מבשרה; ואינו גובה מן הלחם הבא עימה, שאין הלחם מכלל הבשר.  [ג] וכיצד גובה--שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה, כנגד חצי נזק שלו.

ח,ג  וכיצד אינו גובה כנגד האימורין:  שאם היה לו לגבות בחצי נזקו שווה דינר, והיה כל הבשר עם האימורין שווה שני דינרים, והבשר בלא אימורין שווה דינר וחצי--אינו גובה שני שלישי הבשר, אלא חצי הבשר בלבד.

ח,ד  וכן שור ההפקר שהזיק, פטור--שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה), עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים.  כיצד:  שור ההפקר שנגח, וקודם שיתפוס אותו הניזק בדין עמד אחר וזכה בו--הרי זה פטור.  ולא עוד, אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק, ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו--הרי זה פטור:  עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו, ובשעת עמידה בדין.

ח,ה  שור של ישראל שנגח שור של נוכרי, בין תם בין מועד--פטור:  לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנין להם כדיניהן.  ושור של נוכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד--משלם נזק שלם:  קנס הוא זה לגויים--לפי שאינן זהירין במצוות, אינן מסלקין היזקן; ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן--אין משמרין אותה, ומפסידין ממון הברייות.

ח,ו  שור תם שהזיק--אם מכרו המזיק, עד שלא עמד בדין--אף על פי שהוא מכור, הרי הניזק גובה ממנו; וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו:  שכיון שנגח, קול יש לו; ולא היה לו ליקח, עד שיגבה הניזק.

ח,ז  הקדישו המזיק--הרי זה מוקדש, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.  שחטו, גובה הניזק מבשרו.  נתנו במתנה--מה שעשה עשוי, ויגבה הניזק ממנו.

ח,ח  הזיק ועמד בדין, ואחר כך מכרו--אינו מכור; הקדישו, אינו מוקדש; נתנו במתנה, לא עשה כלום.  קדמו בעלי חובות של מזיק, ותפסוהו--בין שחב עד שלא הזיק, בין שלא חב עד שהזיק--לא זכו, אלא הניזק גובה ממנו:  שאפילו היה של בעלי חובות מתחילה והזיק, הרי זה גובה מגופו.

ח,ט  מועד שהזיק, בין עמד בדין בין שלא עמד בדין, והקדישו או מכרו או נתנו במתנה או שחטו--מה שעשה עשוי; קדמו בעלי חובות והנהיגוהו, בין חב להם עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב--זכו בו:  לפי שאין משתלם הניזק אלא מן היפה שבנכסי המזיק, והרי כל נכסיו משועבדין לנזק זה.

ח,י  כשבית דין נזקקין לגבות הנזק מנכסי המזיק, גובין מן המיטלטלין תחילה.  אם לא היו לו מיטלטלין כלל, או שלא היו המיטלטלין כנגד כל הנזק--גובין השאר מן הקרקע, מן היפה שבנכסי המזיק.  וכל זמן שיימצאו מיטלטלין, אפילו סובין--אין נזקקין לקרקע.

ח,יא  מת המזיק קודם שישלם--אין בית דין נזקקין למיטלטלין של יתומים, אלא לקרקע; וגובין לניזק מן הזיבורית:  מפני שהניזק נעשה כבעל חוב, והמיטלטלין אין משתעבדין לבעל חוב.  ואם תפס הניזק המיטלטלין בחיי המזיק, גובין לו מהן אחר מותו.

ח,יב  כבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המיטלטלין, ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין; לפיכך מגבין הנזקין מן המיטלטלין של יתומים.  ואם לא הניח מיטלטלין, גובין להן מן הזיבורית--שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יגבה אלא מן הזיבורית כמו שיתבאר.

ח,יג  אין הנזקין משתלמין, ואין חייבין בכופר, ואין הבהמה נהרגת--אלא בראיה ברורה, ובעדים הכשרים להעיד:  שלא תאמר הואיל ואין מצויין באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן, אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו--שומעין להן; או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה, או העידו בשאר נזקין--סומכין עליהן.  אין הדבר כן; אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים, עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדייות, ויעידו בבית דין, ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

ח,יד  שור שהיה רועה על גב הנהר, ונמצא שור הרוג בצידו--אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישך--אין אומרין בידוע שזה נשכו, וזה נגחו; אפילו גמל האוהר בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו--אין אומרין בידוע שזה הרגו:  עד שיראוהו עדים כשרים.
 

הלכות נזקי ממון פרק ט

ט,א  בהמה מעוברת שהזיקה--גובה חצי נזק ממנה ומוולדה, מפני שהוא מגופה; אבל תרנגולת שהזיקה--אינו גובה מביצתה, מפני שהביצה אינה מגוף העוף אלא מובדלת ומופרשת ממנו.

ט,ב  מעוברת שנגחה, ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, או אחר שנגחה ילדה--משלם חצי נזק מן הפרה, ואינו גובה מן הוולד כלום:  עד שיביא ראיה שבשעה שנגחה מעוברת הייתה, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ט,ג  שור שנגח פרה מעוברת, ונמצא עוברה נופל בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה, או מחמת הנגיחה הפילה--משלם נזק הפרה, ואינו משלם נזק הוולד:  שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ט,ד  נגח פרה מעוברת, והפילה--אין שמין פחת הפרה בפני עצמה, ופחת הוולד בפני עצמו; אלא שמין כמה הייתה הפרה שווה כשהייתה מעוברת ובריאה, וכמה היא שווה עתה היא והנפל שלה, ומשלם הפחת, או חצייו אם היה תם.

ט,ה  הייתה הפרה לאחד, והוולד לאחד--הרי פחת השומן שפחת גוף הפרה, לבעל הפרה; ופחת הנפל, חולקין אותו בעל הפרה עם בעל הוולד; והנפל, של בעל הוולד.

ט,ו  שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק, הניזק אומר שורך הזיק, וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה--המוציא מחברו עליו הראיה:  ואף על פי שהניזק אומר אני יודע בוודאי, וזה אומר איני יודע.

ט,ז  טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע ששורך הזיק--הרי זה נשבע היסת שאינו יודע, אם היה מועד; אבל אם היה תם--פטור אף משבועת היסת, שאפילו הודה מעצמו פטור, שחצי הנזק קנס הוא, ומודה בקנס פטור.

ט,ח  [ז] היו שניים רודפין אחר אחד, והרי עדים שאחד מהן הזיק, ואין העדים יודעים איזה הוא משניהן--זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק--שניהן פטורין.  ואם היו שניהן של איש אחד, חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהן; ואם היו מועדין, משלם נזק שלם מנכסיו.

ט,ט  [ח] במה דברים אמורים, בששני השוורים עומדין.  אבל אם מת אחד מהן או אבד, והיה אחד מהן תם--אף על פי שהן של איש אחד, פטור:  שהרי אומר לו הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק, ואשלם לך.

ט,י  [ט] היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר תם הזיק--המוציא מחברו עליו הראיה.

ט,יא  [י] לא הייתה שם ראיה ברורה שזה הזיק, אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק--משלם המזיק כמו שאמר.  ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי, שזה הזיק בפניך--הרי המזיק נשבע שבועת התורה, ומשלם כמו שהודה:  שהרי הודה במקצת.

ט,יב  [יא] היו הניזקין שניים, אחד גדול ואחד קטן, והמזיקין שניים, אחד גדול ואחד קטן--הניזק אומר גדול הזיק את הגדול, וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן הזיק את הגדול וגדול הזיק את הקטן; או שהיה אחד תם ואחד מועד--הניזק אומר מועד הזיק את הגדול, ותם הזיק את הקטן, והמזיק אומר תם הזיק את הגדול, ומועד את הקטן:  המוציא מחברו עליו הראיה.

ט,יג  לא הייתה שם ראיה ברורה, המזיק פטור.  למה זה דומה:  לטוען את חברו חיטים, והודה לו בשעורים--שהוא נשבע היסת ונפטר, אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען.  ואם תפס הניזק--הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן, כמו שהודה המזיק; אבל אם לא תפס, אין מוציאין מן המזיק כלום.

ט,יד  [יב] שור שנגח, וחזר ונגח שור אחר--הרי הניזק הראשון והבעלים, כשותפין בו.  כיצד:  שור אחר שווה מאתיים שנגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--הניזק נוטל מאה, ובעל השור מאה.  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--האחרון נוטל מאה, והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלין חמישים חמישים.

ט,טו  חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--האחרון נוטל מאה, והניזק שלפניו חמישים, והניזק הראשון עם הבעלים נוטלין חמישה ועשרים חמישה ועשרים.  וכן על דרך זו חולקין והולכים.

ט,טז  [יג] ניזק שתפס הבהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה, נעשה עליה שומר שכר לנזקיה; ואם יצאת והזיקה--הניזק הראשון חייב בנזקיה, והבעלים פטורין.  כיצד:  שור שווה מאתיים שנגח והפסיד מאתיים, ותפסו הניזק לגבות ממנו מאה, וחזר ונגח והפסיד במאה וארבעים--הרי זה הניזק האחרון משתלם שבעים, והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא שלושים, והבעלים מאה.  וכן כל כיוצא בזה.

ט,יז  [יד] שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק.  שניהן מועדין, או מועד ואדם שחבלו זה בזה--משלמין במותר נזק שלם.  אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק.

ט,יח  כיצד:  שור תם שהפסיד בשור תם אחר שווה מאה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שווה ארבעים--הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלושים.  היו שניהן מועדין, בעל הראשון משלם שישים.  הראשון מועד והאחרון תם, בעל הראשון משלם שמונים.  הראשון תם והאחרון מועד, בעל הראשון משלם עשרה.
 

הלכות נזקי ממון פרק י

י,א  שור שהמית את האדם בכל מקום--בין גדול בין קטן, בין עבד בין בן חורין--אחד תם ואחד מועד, הרי זה נסקל; ואם המית את הגוי, פטור כדיניהם.  [ב] ואחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו, הרי אלו נסקלין.

י,ב  מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג--שהתם, פטור מן הכופר; והמועד, חייב בכופר, ובלבד, שיהיה מועד להרוג.

י,ג  והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין, היאך יימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר--כגון שהרג שלושה גויים ואחר כך הרג ישראל, שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל; או שהרג שלושה ישראל טריפה, ואחר כך הרג שלם; או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח, וברביעי נתפס--שאין הבעלים חייבין בכופר עד שייסקל השור.

י,ד  וכן אם סיכן שלושה בני אדם כאחד, או הרג שלוש בהמות--הרי זה מועד להריגה, ובעליו משלמין את הכופר.

י,ה  וכן אם הכירו העדים את בעל השור, ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית, וברביעית ראו שורו שהרג, ואינן יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלושה פעמים הראשונות או אחר היה--הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלושה פעמים, היה להם לשמור כל בהמתם, ומאחר שלא שמרו, משלמין את הכופר.

י,ו  [ד] זה שנאמר בתורה "וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), מפי השמועה למדו שהוא חייב מיתה זו בידי שמיים; ואם נתן כופר הנהרג, נתכפר לו.  ואף על פי שהכופר כפרה הוא, ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כורחו.  [ה] ושור של שני שותפין שהרג--כל אחד מהן משלם כופר שלם, שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

י,ז  [ו] אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו, אם היו לו בעלים.  אבל אם לא היו לו בעלים--כגון שור המדבר, ושור ההקדש, ושור גר שמת ואין לו יורשין--אם המית, הרי זה נסקל; וגומרין דינו, אף על פי שאין לו בעלים.

י,ח  וכן שור האישה, ושור היתומים, ושור האפיטרופין שהמיתו--נסקלין.  ואין האפיטרופין משלמין את הכופר:  שהכופר כפרה הוא; והקטנים או החירשים והשוטים אינן בני חיוב, כדי שיהיו צריכין כפרה.

י,ט  [ז] שור שהוא טריפה שהרג את הנפש, או שהיה השור של אדם טריפה--אינו נסקל:  שנאמר "וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט)--כמיתת הבעלים, כך מיתת השור; וכיון שבעליו כמת הם חשובים, ואין צריכין מיתה--הרי זה פטור.

י,י  [ח] המשסה כלבו בחברו, והרגו--אין הכלב נסקל; וכן אם גירה בו בהמה או חיה, והרגוהו.  אבל אם שיסה בו נחש, ואפילו השיכו בו, והרגו--הנחש נסקל:  שסם הנחש שהמית, מעצמו הוא מקיאו; לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש, פטור ממיתת בית דין.

י,יא  [ט] אין הבהמה נסקלת אם המיתה, עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה.  אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, נתכוון לנוכרי, והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים, והרג בן קיימה--פטור מן המיתה.  ואם היה מועד--הבעלים חייבין בכופר, או בקנס אם המית עבד, אף על פי שהרג בלא כוונה, הואיל והוא מועד לזה.

י,יב  [י] היה מועד לנפול על בני אדם בבורות, וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק, והיה שם אדם ומת, או שהיה מועד להתחכך בכתלים, ומפילן על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו, ונפל על האדם ומת מחמת חיכוכו--השור פטור ממיתה, לפי שלא נתכוון להמית; והבעלים חייבין בכופר--שהרי זה מועד ליפול על בני אדם בבורות, או להפיל עליהן הכתלים.  והיאך ייוודע שלהנאתו נתחכך, בשנתחכך אף לאחר שהפיל והמית.

י,יג  [יא] אין הבעלים משלמין את הכופר, עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן.  אבל אם המית ברשות המזיק--אף על פי שהוא בסקילה, הבעלים פטורין מן הכופר.  כיצד:  הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו, ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת--השור בסקילה, והבעלים פטורין מן הכופר:  שהרי אין לו רשות להיכנס לרשותו של זה, שלא מדעתו.

י,יד  [יב] עמד בפתח וקרא לבעל הבית, ואמר לו הין, ונכנס, ונגחו שורו של בעל הבית--הרי הבעלים פטורין:  שאין משמע הין אלא עמוד במקומך, עד שאדבר עימך.

י,טו  [יג] בהמה שנכנסה לחצר הניזק, ודרסה על גבי תינוק כדרך הילוכה, והרגתהו--הבעלים משלמין את הכופר:  שהרגל מועדת להזיק כדרך הילוכה; וברשות הניזק, חייב אף על השן והרגל כמו שביארנו.

י,טז  נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה--נסקל, והבעלים חייבין בכופר; ואם המית בלא כוונה--פטור מן המיתה, והבעלים חייבין בכופר.  ותם שהמית בלא כוונה--פטור מן המיתה, ומן הכופר; ואם נתכוון להמית--נסקל, והבעלים פטורין מן הכופר, וכן מקנס העבד.

י,יז  [יד] ייראה לי שאף על פי שהתם שהמית עבד או שפחה--פטור מן הקנס, שהוא שלושים סלע הקצוב בתורה:  אם המית שלא בכוונה--משלם חצי דמי העבד או דמי השפחה מגופו, כאילו המית שור חברו או חמורו.
 

הלכות נזקי ממון פרק יא

יא,א  כמה הוא הכופר:  כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג--הכול לפי שווייו של נהרג, שנאמר "ככול אשר יושת עליו" (שמות כא,ל).  וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים, זכרים או נקבות--שהוא הקנס הקצוב בתורה, שלושים סלע כסף יפה, בין שהיה העבד שווה מאה מנה, בין שאינו שווה אלא דינר.  וכל המעוכב גט שיחרור--אין לו קנס, הואיל ואין לו אדון:  שהרי יצא לחירות.

יא,ב  למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג.  ואם המית אישה--הכופר ליורשיה מאביה, ואינו לבעל.  המית מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--נותן חצי הקנס לרבו; והחצי, ראוי ליתן ואין לו מי ייקחנו.

יא,ג  שור שנגח את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שהוא מועד ליגח, הבעלים פטורין מדמי ולדות:  שלא חייבה תורה בדמי ולדות, אלא לאדם.  [ד] נגח שפחה, ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת; ואם היה תם, משלם חצי דמי ולדות מגופו.

יא,ד  [ה] כיצד שמין אותן:  אומדין כמה הייתה שווה שפחה זו כשהייתה מעוברת, וכמה היא שווה עתה; ונותן לבעליה הפחת, או חצייו.  ואם המית את השפחה, משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד כמו שביארנו.

יא,ה  [ו] שור שנתכוון לבהמה, ונגח את האדם--אף על פי שאם המיתו, פטור כמו שביארנו--אם חבל בו, חייב בנזק:  ואם תם הוא, משלם חצי נזק מגופו; ואם מועד, נזק שלם.

יא,ו  [ז] שור תם שהמית והזיק--דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות.  ומועד שהמית והזיק--דנין אותו דיני ממונות, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות.

יא,ז  קדמו ודנוהו דיני נפשות תחילה, חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.  [ח] ומהיכן משתלם, מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו--כיון שנגמר דינו לסקילה, אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו.  דנוהו דיני נפשות, וברח--אין דנין אותו דיני ממונות.

יא,ח  [ט] שור שהמית את האדם, והקדישו בעליו--אינו קדוש.  וכן אם הפקירו, אינו מופקר; מכרו, אינו מכור; החזירו שומר לבעליו, אינה חזרה.  שחטו, בשרו אסור בהניה.

יא,ט  במה דברים אמורים, אחר שנגמר דינו לסקילה.  אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה--אם הקדישו בעליו, הרי זה קדוש; ואם הפקירו, הרי זה מופקר; ואם מכרו, מכור; החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר.  ואם קדם ושחטו, הרי זה מותר באכילה.

יא,י  שור שלא נגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים--כולן פטורין:  לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם.  נגמר דינו, ואחר כך נתערב באחרים--אפילו באלף, כולן נסקלין ונקברין; והן אסורין בהניה, כדין כל בהמה הנסקלת.

יא,יא  פרה מעוברת שהמיתה את האדם, וכן כל בהמה מעוברת שנעברה בה עבירה--הרי עוברה כמוה, היא ועוברה נגחה, היא ועוברה נרבעה.  [יב] נגחה והמיתה, ואחר כך נתעברה--אם עד שלא נגמר דינה נתעברה, וילדה קודם גמר דין--ולדה מותר.  ואם ילדה אחר גמר דין--ולדה אסור, שהעובר כירך אימו הוא.  ואם נתערב ולד זה באחרים--כונסין את כולן לכיפה, עד שימותו שם.

יא,יב  [יג] שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל הקודם בו זכה:  שהרי משנגמר דינו, הפקירוהו בעליו.  ואם העידו שבעליו רבעוהו, והזים את העדים--הרי השור לבעליו, והקודם ומשכו לא זכה בו:  שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר, והרי הוא מייחל להזימם--לא הפקיר.
 

הלכות נזקי ממון פרק יב

יב,א  החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, ואפילו היה הבור מלא גיזות של צמר וכיוצא בהן--הרי בעל הבור חייב לשלם נזק שלם, שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד).  ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף, לא נאמר "שור, או חמור" (שמות כא,לג) אלא בהווה.

יב,ב  אחד החופר בור ברשות הרבים, או החופר ברשותו ופתח לרשות הרבים, או פתח לרשות חברו, או שחפר ופתח ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו--הרי זה חייב בנזקיו.  אבל אם הפקיר רשותו ובורו, או שהפקיר בורו שברשותו, או הקדישו--הרי זה פטור:  שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד), מי שיש לו בעלים--וזה הפקר; ובתחילה ברשות חפר, מפני שחפר ברשותו.

יב,ג  אחד החופר, או שנחפר הבור מאליו, או שחפרתו בהמה או חיה--הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו, ולא עשה--הרי זה חייב בנזקיו.  ואחד החופר, או הלוקח, או שניתן לו במתנה--שנאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא,לד), מי שיש לו בעלים מכל מקום.

יב,ד  אחד החופר, או המגלה מקום שהיה מכוסה--שנאמר "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור--ולא יכסנו" (שמות כא,לג).  ואם כיסהו כראוי--אף על פי שהתליע מתוכו, ונפל לתוכו שור ומת--פטור:  שנאמר "ולא יכסנו"--הא אם כיסהו, פטור.

יב,ה  כיסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים, ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, והלכו עליו גמלים ונתרועע, והלכו עליו שוורים ונפלו בו--אם אין הגמלים מצויין באותו מקום--הרי זה פטור, מפני שזה אונס; ואם יבואו שם גמלים, אפילו לפרקים--הרי זה חייב.

יב,ו  [ה] התליע מתוכו, ונפלו בו שוורים--אף על פי שהגמלים מצויין שם תמיד, והרי הוא פושע לגמלים--הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים, הרי זה פטור.  וכן כל כיוצא בזה.

יב,ז  [ו] המוצא בור וכיסהו, וחזר וגילהו--בעל הבור חייב, וזה האחרון פטור.  סתמו בעפר, וחזר והוציא את כל העפר--זה האחרון חייב:  שכיון שטממו בעפר, נסתלקו מעשי הראשון.

יב,ח  [ז] בור של שני שותפין, ועבר עליו הראשון ולא כיסהו, והשני ולא כיסהו--הראשון חייב, עד שימסור דולייו לשני; ומשמסר דולייו לשני לדלות ממנו--נפטר הראשון, ונתחייב השני לכסותו.

יב,ט  כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה, ולא כיסהו--השני חייב.  ועד אימתיי יהיה השני לבדו חייב--עד שיידע הראשון שהבור מגולה, וכדי שישכור פועלים, ויכרות ארזים ויכסנו.  וכל שימות בו בתוך זמן זה, השני לבדו חייב בו; וכל שימות בו אחר זמן זה--שניהן חייבין לשלם, שהרי שניהן פשעו בו.

יב,י  [ח] המוסר בורו לשומר, השומר חייב בנזקיו.  ואם מסרו לחירש שוטה וקטן--אף על פי שהיה מכוסה, הרי הבעלים חייבין:  שהבור עשוי להתגלות, ואלו אין בהן דעת.  [ט] המכסה בורו בדולייו של חברו, ובא בעל הדלי ונטל דולייו--בעל הבור חייב.

יב,יא  [י] אחד החופר בור, או שיח או מערה או חריץ.  ולמה נאמר "בור" (שמות כא,לג), עד שיהיה בו כדי להמית.  וכמה כדי להמית, עומק עשרה טפחים.  אבל אם היה פחות מעשרה, ונפל לתוכו שור או שאר בהמה חיה ועוף, ומת--פטור; ואם הוזקו, חייב בעל התקלה נזק שלם.

יב,יב  [יא] היה עומק הבור תשעה, ומהן טפח אחד מים--חייב, שהטפח של מים חשוב כעומק שני טפחים ביבשה.  היה עומקו שמונה, ומהן שני טפחים מים, או שהיה עומקו שבעה, ומהן שלושה טפחים מים, ונפל לתוכו שור וכיוצא בו, ומת--אין מחייבין אותו לשלם; ואם תפס הניזק, אין מוציאין מידו--שהדברים האלו, ספק יש בהן.

יב,יג  [יב] החופר בור עמוק עשרה טפחים, ובא אחר והשלימו לעשרים, ובא שלישי והשלימו לשלושים--כולן חייבין.  חפר הראשון פחות מעשרה, אפילו טפח, ובא האחרון והשלימו לעשרה--בין שחפר בו טפח, או שהגביה בניין על שפתו טפח--זה האחרון חייב.  סתם טפח שהוסיף, או שסתר טפח שבנה--הרי זה ספק אם כבר נסתלקו מעשי הראשון, או עדיין לא נסתלקו.

יב,יד  [יג] חפר הראשון בור עמוק, ובא האחרון והרחיבו, ונפל לתוכו שור, ומת--אם מחמת הבלו מת--האחרון פטור, שהרי מיעט הבלו; ואם מחמת חבטו מת--האחרון חייב, שהרי הוא הקריב היזק בור זה.

יב,טו  וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון--האחרון חייב, שהרי הקריב היזק בור זה:  אף על פי שמת מן ההבל.  ואם מן הצד שחפר הראשון נפל--הראשון חייב, שזה האחרון מיעט הבלו.

יב,טז  [יד] בור שחייבה עליו התורה--אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו, ואין צריך לומר אם מתה מחבטו.  לפיכך אם היה עומק הבור כרוחבו, אין לו הבל; ואם לא נחבטה בו הבהמה, ומתה--פטור.  היה עומקו יתר על רוחבו, יש לו הבל; ואם מתה בו הבהמה, חייב אף על פי שלא נחבטה בקרקעו.

יב,יז  [טו] עשה תל גבוה ברשות הרבים, ונחבטה בו הבהמה, ומתה--אם היה גבוה עשרה טפחים, חייב לשלם.  ואם היה פחות מעשרה, פטור על מיתת הבהמה; אבל אם הוזקה בלבד, חייב לשלם נזק שלם, ואפילו בתל גבוה כל שהוא, או בחפירה כל שהוא:  שהנזק בכל שהוא, דבר מצוי וידוע; ואין המיתה בכל שהוא מצויה, והרי הוא כמו אונס.

יב,יח  [טז] וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור, או על חביטתה בתל--אלא אם הייתה הבהמה קטנה, או חירשת, או שוטה, או סומה, או שנפלה בלילה.  אבל אם הייתה פיקחת, ונפלה ביום, ומתה--פטור:  שזה כמו אונס, מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות.

יב,יט  וכן אם נפל לתוכו אדם ומת--אפילו היה סומה, או שנפל בלילה--בין שהיה עבד בין שהיה בן חורין, הרי זה פטור.  ואם הוזק בו האדם, או הבהמה הפיקחת--חייב נזק שלם כמו שביארנו.

יב,כ  [יז] נפל לתוכו שור פסולי המוקדשין, ומת--הרי זה פטור:  שנאמר "והמת, יהיה לו" (שמות כא,לד; שמות כא,לו), מי שהמת שלו; יצא זה שהוא אסור בהניה, ודינו שייקבר.  [יח] היה חופר בבור, ונפלה הבהמה מקול החפירה בתוך הבור, ומתה--אם נפלה מלפניה, חייב.  נפלה מאחוריה, כגון שנבעתה וחזרה על עקבה לאחור, ונפלה ומתה--פטור:  שנאמר "ונפל" (שמות כא,לג), עד שייפול דרך נפילה.

יב,כא  נפל לפניו מקול החפירה חוץ לבור, ומת או ניזק--אין בית דין מחייבין אותו; ואם תפס הניזק, אין מוציאין מידו.  ואם נפל לאחוריו חוץ לבור, ומת או הוזק--בעל הבור פטור.

יב,כב  [יט] שור שדחף בהמה לתוך הבור, ומתה--אם מועד הוא--בעל הבור משלם מחצה, ובעל השור מחצה.  ואם תם הוא--בעל השור משלם רביע מגופו, ובעל הבור משלם שלושה חלקים מן היפה שבנכסיו.  שבעל הנבילה אומר לבעל הבור, פחת נבילה זו יש לי אצלך; אף על פי שהיא גדולה ופיקחת--כיון שנדחפה, הרי זו כמי שנפלה בלילה:  כל שאני יכול להוציא מבעל השור, אני מוציא; והשאר, אתה חייב לשלמו.

יב,כג  [כ] וכן המניח אבן על פי הבור, ובא השור ונתקל בה, ונפל לבור, ומת--המניח את האבן משלם מחצה, ובעל הבור מחצה.

יב,כד  [כא] וכן שור של הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו כאחד--אם תם הוא זה של הדיוט, משלם חצי נזק; ואם מועד, נזק שלם:  שהניזק אומר לו, כל שאני יכול להוציא מזה אני מוציא, והשאר ממך; וזה הואיל והקדש הוא, ופטור--אתה תשלם לי הכול.

יב,כה  [כב] מי שהיה חופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו--בעל השור פטור; ואם מת השור, נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור.
 

הלכות נזקי ממון פרק יג

יג,א  כלים שנפלו לבור ונשתברו--בעל הבור פטור, שנאמר "ונפל שמה שור, או חמור" (שמות כא,לג):  מפי השמועה למדו "שור", לא אדם; "חמור", לא כלים.  אפילו נפל שור בכליו, ומת השור ונשתברו כליו--חייב על הבהמה, ופטור על הכלים.

יג,ב  הבור מאבות נזקים הוא, ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן.  וכל המניח תקלה, הרי זה תולדת הבור.  ואם הוזק בה אדם או בהמה, משלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין שהפקיר התקלה, בין שלא הפקירה; ואם הוזקו בה כלים, פטור.

יג,ג  כיצד:  המניח אבנו או סכינו או משאו או תבנו וקשו וכיוצא בהן ברשות הרבים, והוזק בהן בין אדם בין בהמה--חייב נזק שלם.  וכן אם הניחן ברשותו, והפקיר רשותו ולא הפקירן.  נתקל בקרקע, ונחבט בתקלה זו והוזק בה--חייב בעל התקלה.  ואם הוזקו כלים בכל אלו, או ניטנפו--פטור.

יג,ד  הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והרביץ גללים, וניטנפו בהן כליו של בעל הבית--פטור:  שהגלל הזה תולדת בור הוא, ולא מצינו בור שחייב בו על הכלים.

יג,ה  המניח את הכד ברשות הרבים, והלך המהלך ונתקל בה, ושיברה--פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהן מהלכין.  ואם הוזק בה--הרי בעל הכד חייב בנזקיו, ואפילו הפקיר הכד:  שכל המפקיר נזקיו שאין לו רשות לעשותן מתחילה, חייב כאילו לא הפקירן.

יג,ו  הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם, כגון מקום הקרנות של גיתות וכיוצא בהן, ונתקל בה, ושיברה--חייב; ואם הוזק בה המהלך--בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל.  ואם הייתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים--פטור על שבירתה; ואם נתקל בה, הרי בעל הכד חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

יג,ז  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה--פטור מדיני אדם, לפי שהוא אנוס; וחייב בדיני שמיים, מפני שלא סילק החרסים.  והרי החרסים והמים כהפקר; ולא הפקיר אלא אחר שנאנס, ולפיכך פטור.  ואם נתכוון לזכות בחרסיה, והוזק בהן אחר--חייב.  והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה, וכל כיוצא בה.  ואם הוזקו כלים בכל אלו--פטור, בין הפקיר בין לא הפקיר, כמו שביארנו.

יג,ח  שני קדרין שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון--אם היה לראשון לעמוד, ולא עמד--חייב בנזקיו של שני:  שאף על פי שהוא אנוס בשעת נפילה, אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך, והרי הוא יכול לעמוד.  ואם לא היה לו לעמוד--פטור, ואף על פי שלא הזהיר לזה שנתקל בו:  מפני שהוא טרוד בנפשו.

יג,ט  במה דברים אמורים שהוא חייב בנזקיו של שני, בשהוזק גופו של שני; אבל אם הוזקו כליו, פטור, שאינו חייב על הכלים בבור, וכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו.

יג,י  הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, והשלישי בשני, וכל אחד מהן יש לו לעמוד, ולא עמד--הראשון חייב בנזקי גופו של שני, בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו.  והשני חייב בנזקי גופו של שלישי, אם הוזק בגופו של שני; אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל, פטור, שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו, שהרי הראשון הפיל השני עם משאו.  ואם הזהירו זה את זה, כולן פטורין.

יג,יא  נפל הראשון, והיה מוטל לרוחב הדרך, ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו--הרי הוא חייב בנזקי כולן:  הואיל והיה לו לעמוד, ולא עמד.

יג,יב  השופך את המים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקיו; ואם ניטנפו כליו, פטור כמו שביארנו.  נבלעו המים בארץ, ונשארה הארץ חלקה, והוחלק ונפל, והוזק בקרקע--הרי זה חייב בנזקיו.

יג,יג  כל אלו שפותקין ביבותיהן, וגורפין מערותיהן--אין להן רשות לשפוך המים ברשות הרבים, בימות החמה.  אבל בימות הגשמים, יש להן רשות לשפוך; ואף על פי כן אם הוזק אדם או בהמה במים, חייבין נזק שלם.

יג,יד  לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים, כדי שידושו ויעשו לו זבל.  ואם הוציא, קנסו אותו חכמים שיהיו כהפקר, וכל הקודם בהן זכה, מעת שנידושו והשביחו; ואם קדם אדם, וזכה בהן משעת הוצאה לרשות הרבים--אין מוציאין מידו.  ואף על פי שהן כהפקר, אם הוזק בהן אדם או בהמה, הרי זה המוציא חייב לשלם.

יג,טו  יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים, בשעת הוצאת זבלים, ולצבור אותן שם שלושים יום, כדי שיהיה נישוף ברגלי אדם.  ואף על פי כן אם הזיק, חייב לשלם.  וחייבין על זה הגלל משום גזל:  כיון שאין בו שבח אם נידוש, לא קנסו בו.

יג,טז  אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים.  אבל גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים.  [יז] הבונה ברשות הרבים--המביא אבנים מביא, והבונה בונה; וכולן שהזיקו, חייבין לשלם נזק שלם.

יג,יז  [יח] החצב שחצב אבן ומסרה לסתת, והוזק בה אדם או בהמה--הסתת חייב.  וסתת שמסר לחמר, החמר חייב.  מסר חמר לכתף, הכתף חייב.  מסר כתף לבונה, הבונה חייב.  מסרה הבונה לזה שמתקן ישיבתה בבניין, המתקן חייב.  ואם אחר שהעלוה על גבי דימוס, נפלה והזיקה, והיו עושין בקבלנות--כולן חייבין; ובשכירות--האחרון חייב, וכולן פטורין.

יג,יח  [יט] הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו--פטור מלשלם, ואף על פי שהפקירן:  לפי שאינן דומים לבור, שהרי אין תחילתן להזיק.  ואם היו רעועין, בית דין קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל; וכמה הזמן, שלושים יום.  נפלו בתוך הזמן, והזיקו--פטור; לאחר הזמן--חייב, מפני ששיהה אותן.

יג,יט  [כ] המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר גדרו בקוצים, והפריח לרשות הרבים, והוזק אחר בהן--חייב נזק שלם.  ואם גדר גדרו בקוצים בצמצום בתוך רשותו--פטור, לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.

יג,כ  [כא] המצניע קוציו וזכוכייותיו בתוך כותלו של חברו, ובא בעל הכותל וסתר את כותלו, ונפלו לרשות הרבים, והזיקו--אם כותל רעוע היה, המצניע חייב; ואם כותל בריא הוא, בעל הכותל חייב.

יג,כא  [כב] חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכית בתוך שדותיהן בעומק שלושה טפחים בארץ, כדי שלא תעלם המחרשה.  ואחרים שורפין אותן באש.  ואחרים משליכין אותן לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהן אדם.

יג,כב  [כג] לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים.  ואין עושין חלל תחת רשות הרבים, ולא בורות ולא שיחין ולא מערות, ואף על פי שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים, שמא תפחת מלמטה שלא מדעתו.  והחופר בור לצורכי רבים, מותר.

יג,כג  [כד] אין מוציאין זיזין וכצוצטריות לרשות הרבים, אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו:  והוא, שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים.  ואם רצה, כונס לתוך שלו ומוציא.  כנס, ולא הוציא--הרי זה מוציא כל זמן שירצה; אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן לעולם--שכל מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו.

יג,כד  [כה] לקח חצר, ובה זיזין וכצוצטריות יוצאות לרשות הרבים--הרי זו בחזקתה; ואם נפלה, חוזר ובונה אותה כשהייתה.

יג,כה  [כו] אילן שהוא נוטה לרשות הרבים--קוצץ, כדי שיהיה הגמל עובר ברוכבו.  ומניחין מקום פנוי משתי שפתות הנהר, כרוחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינה.  וכל אילן הנמצא ברוחב זה, קוצצין אותו מיד; ואין מתרין בבעליו, שהרי מעכב מושכי הספינה.

יג,כו  [כז] מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו--נטלה, ונתן להן מן הצד--מה שנתן נתן, וזכו בו; וזה שנטל, לא זכה בו.  וכמה רוחב דרך הרבים, אין פחות משש עשרה אמה.
 

הלכות נזקי ממון פרק יד

יד,א  המדליק בתוך שדה חברו, ועברה הדליקה--חייב לשלם נזק שלם, שנאמר "כי תצא אש . . . שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה).  והבעירה מאבות נזקים היא.

יד,ב  הדליק בתוך רשותו--צריך להרחיק מסוף המצר, כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חברו.  וכמה שיעור ההרחקה, הכול לפי גובהה של דליקה.  ואם לא הרחיק כראוי, ועברה האש והזיקה--חייב לשלם נזק שלם; הרחיק כראוי, ועברה והזיקה--פטור, שזו מכה בידי שמיים היא.

יד,ג  וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים, ורוחבן שמונה אמות--פטור.  [ג] עברה גדר--אומדין גובה הגדר, וגובה הדליקה, והעצים או הקוצים המצויין שם:  אם אינה ראויה לעבור, פטור; ואם ראויה לעבור, חייב.

יד,ד  במה דברים אמורים, באש הקודחת.  אבל אם היה לה להב גדול, העולה ונכפף מגובה עליית הלהב, והיו העצים מצויין שם--אין לה אומד; אלא אפילו עברה אלף אמה, חייב.

יד,ה  [ד] נפלה דליקה בחצרו, ונפל גדר שלא מחמת הדליקה, ועברה והדליקה בחצר אחרת--אם היה יכול לגדור הגדר שנפל, ולא גדרו--חייב.  למה הדבר דומה:  לשורו שיצא והזיק--שהיה לו לשומרו, ולא שמרו.

יד,ו  [ה] השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  במה דברים אמורים, שמסר להן גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להיכבות מאליה, קודם שתעבור ותדליק.  אבל אם מסר להן שלהבת--חייב, שהרי מעשיו גרמו.

יד,ז  [ו] שלח את הבעירה ביד פיקח--זה הפיקח שהבעיר חייב לשלם, והשולח פטור.  וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.

יד,ח  [ז] אחד הביא את האור, ואחד הביא את העצים--המביא את העצים חייב.  אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור--המביא את האור חייב.  בא אחר וליבה, המלבה חייב.  ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולן פטורין; ליבה, וליבתו הרוח--חייב:  שהרי הוא גרם; וכל הגורם להזיק, משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.

יד,ט  [ח] אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר--חייב לשלם, שנאמר "ומצאה קוצים . . . או השדה" (שמות כב,ה).  אכלה גדיש וכיוצא בו, והיו כלים טמונים בתוך הגדיש--אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש, חייב לשלם; היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן, פטור על הכלים.

יד,י  [ט] במה דברים אמורים, במדליק בתוך שדה חברו.  אבל במדליק בתוך שלו, ועברה לשדה חברו--פטור על הכלים הטמונים בגדיש; אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים, ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חיטים או של שעורים.

יד,יא  [י] המדליק בתוך שדה חברו, ויצאת האש ונאכל הגדיש, והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו, ונשרף עימו--חייב, שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש.  היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו, ונשרף עימו--פטור.

יד,יב  [יא] המשאיל מקום לחברו, והגדיש בו, והטמין כלים, והדליק המשאיל ושרף הגדיש--אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד.  השאילו מקום להגדיש חיטים, והגדיש שעורים, או להגדיש שעורים, והגדיש חיטים, או שהגדיש חיטים, וחיפן בשעורים, או שהגדיש שעורים, וחיפן בחיטים--אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד.

יד,יג  [יב] המדליק את הבירה של חברו--משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח כל כליהם וכל חפציהם בבתים.  וכל שיטעון בעל הבית--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל; ושבועה זו, מדברי סופרים כמו שיתבאר:  ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, או שהוא אמוד להיות אותן הדברים שטען פיקדון אצלו.

יד,יד  [יג] גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את כל הבירה--בעל הגמל חייב, מפני שהרבה במשאוי:  בין שעמדה הבהמה, בין שלא עמדה.  הניח החנווני נרו מבחוץ--החנווני חייב אף בדמי פשתן, מפני שהניח נרו מבחוץ:  ואפילו נר חנוכה, היה לו לישב ולשמור.

יד,טו  [יד] הכופף קמתו של חברו לפני האש, עד שתדלק--אם אין האש מגעת לה, אלא ברוח שאינה מצויה--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  והטומן קמתו של חברו בעפר או בתבן, ועברה האש ואכלה אותה--הרי זה הטומן פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים:  מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

יד,טז  [טו] אש שעברה והזיקה את האדם, וחבלה בו--הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוייו ובצערו ובבושתו, כאילו הזיקו בידו:  שאף על פי שאישו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחיציו.  אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם, אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו.

יד,יז  [טז] כל תולדות האש, הרי הן כאש.  כיצד:  הניח אבן או סכין או משא בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו--חייב לשלם נזק שלם:  שכל אלו וכיוצא בהן, תולדות הבעירה הן.  ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו, פטור.