יש בכללן שמונה מצוות--שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה; (ב) להשבית שאור מארבעה עשר; (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה; (ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; (ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; (ז) לאכול מצה בלילי הפסח; (ח) לספר ביציאת מצריים באותה הלילה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה" (שמות יב,טו); בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה: אחד האוכל, ואחד הממחה ושותה.
א,ב החמץ בפסח, אסור בהניה--שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג), לא יהא בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח--אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין: שנאמר "ולא ייראה לך שאור--בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), ונאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט); ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.
א,ג אינו לוקה משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט) אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו--כדי שיעשה מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו--אף על פי שעבר על שני לאוין--אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה; ומכין אותו, מכת מרדות.
א,ד חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים: מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס--כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.
א,ה חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו--הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח--אף על פי שהוא אסור בהניה--אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח: שלא קנסו ואסרו, אלא בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת באכילה, לאחר הפסח.
א,ו אין חייבין כרת, אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושיכר המדי, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן--אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת: שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ). במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים--הוא שלוקה מן התורה; אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים--אף על פי שאסור לו לאכול--אם אכל, אינו לוקה אלא מכת מרדות.
א,ז האוכל מן החמץ עצמו בפסח, כל שהוא--הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג). ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית; והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות.
א,ח אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה--שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח: כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה--לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.
א,ט ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא ייגע באיסור תורה, ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהניה, שעה שישית מדברי סופרים; ושאר היום משביעית ומעלה, מן התורה.
א,י שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ--גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית. ואינו אסור בהניה, בשעה חמישית. לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין; עד שתגיע שעה שישית, שורפין הכול.
א,יא [י] הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר, עד סוף שעה רביעית; ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו; והאוכל בשעה שישית, מכין אותו מכת מרדות. והאוכל מתחילת שעה שביעית, לוקה.
ב,א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב,טו): מפי השמועה למדו שראשון זה, הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד,כה), כלומר לא תשחוט הפסח והחמץ קיים; ושחיטת הפסח, הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ב,ב ומה היא השבתה זו האמורה בתורה--הוא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
ב,ג ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה, מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה; ואין קובעין מדרש בסוף יום שלושה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו--שמא יימשך ויימנע מבדיקה, בתחילת זמנה.
ב,ד אין בודקין לא לאור הלבנה, ולא לאור החמה, ולא לאור האבוקה--אלא לאור הנר. במה דברים אמורים, בחורים ובמחבואות; אבל אכסדרה שאורה רב--אם בדקה לאור החמה, דייו. ואמצע החצר, אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם, והן אוכלין כל חמץ שייפול שם.
ב,ה חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו--זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בליבו; וכל מקום שאין מכניסין לו חמץ, אינו צריך בדיקה.
ב,ו חורי הבית התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת הבקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים--אינן צריכין בדיקה, אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל אוצרות שיכר ואוצרות יין שמסתפק מהן, ובית המלח, ובית השעווה, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית המורייס, וחורי הבית האמצעיים, וכיוצא באלו--צריכין בדיקה, שסתמן שמכניסין להן חמץ; ואם ידע בוודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. וכשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה.
ב,ז אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ: שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע--הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה: שהרי גררה חולדה או עכבר, בוודאי.
ב,ח וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה--צריך לבדוק פעם שנייה. אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית, אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין, אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין שם היו; ולפיכך חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית; ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אינו צריך בדיקה.
ב,ט ראה תינוק שנכנס לבית בדוק, ובידו כיכר, ונכנס אחריו, ומצא פירורין--אינו צריך בדיקה: שחזקתו שאכלה, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה--שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ואין דרך עכבר לפרר. ואם לא מצא פירורין כלל, צריך לבדוק.
ב,י הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק--צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה.
ב,יא שני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאי זה בית נכנס זה שנטל החמץ; וכן שני בתים בדוקין, וציבור אחד חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאי זה בית נכנס; או שידע שנכנס לאחד מהן, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום; או שבדק, ומצא כיכר: בכל אלו, אינו צריך לבדוק פעם שנייה--שאין כאן קבוע.
ב,יב הניח החמץ בזווית זו, ומצאו בזווית אחרת; או שהניח תשע חלות, ומצא עשר; או שהיו תשעה ציבורין מצה ואחד חמץ, ופירש כיכר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הכיכר שפירש, ונכנס לבית בדוק; או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס: בכל אלו, צריך לבדוק.
ב,יג נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו, ויצא עכבר משם וכיכר בפיו--אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, ואינו צריך לבדוק; היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, צריך לבדוק. נכנס עכבר וכיכר בפיו, ויצאת משם חולדה וכיכר בפיה--צריך לבדוק; יצאת ועכבר וכיכר בפיה, אינו צריך לבדוק--שזה הכיכר, הוא שהיה בפי העכבר. נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אינו חייב להביא חובר להוציאו.
ב,יד כזית חמץ בשמי קורה, מחייבין אותו להביא סולם להורידו--שפעמים, ייפול משמי קורה; היה חמץ בבור, אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בליבו, ודייו.
ב,טו כיפת שאור שייחדה לישיבה--אם טח פניה בטיט--הרי זו בטילה, ומותר לקיימה. בצק שבסדקי העריבה--אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו--אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה, או לסתום בו נקב--בטיל במיעוטו; ואם לאו, חייב לבער. היו שני חציי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהם--רואין: כל שאילו יינטל החוט ניטלין עימו, חייב לבער; ואם לאו, אינו חייב לבער.
ב,טז במה דברים אמורים, בעריבה; אבל בבית--אף על פי שאם יינטל החוט אינן ניטלין עימו--חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותן. היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפנים ממנו--הואיל ואלו החציי זיתים דבוקין בכתלים, או בקורות, או בקרקעות--אינו חייב לבער, אלא מבטל בליבו ודייו.
ב,יז המשכיר בית סתם בארבעה עשר--הרי זה בחזקת בדוק, ואינו צריך לשאול; ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק, ואמרה אישה או קטן, אנו בדקנוהו--הרי אלו נאמנין: שהכול נאמנים על ביעור חמץ, והכול כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים, וקטנים--והוא, שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.
ב,יח המשכיר בית לחברו--אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק; ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר, על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק--על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה.
ב,יט המפרש בים והיוצא בשיירה, תוך שלושים יום--זקוק לבדוק. קודם שלושים יום--אם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך ייצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות, ולא יהיה לו פנאי לבער; ואם אין דעתו לחזור, אינו צריך לבדוק. וכן העושה ביתו אוצר, תוך שלושים יום--זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו. קודם שלושים יום--אם דעתו לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר; ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק.
ג,א כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזווייות, ומקבץ הכול, ומניחו במקום אחד. עד תחילת שעה שישית ביום, מבערו; ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר, מבער.
ג,ב החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר, כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות--אינו מניחו מפוזר ומפורד, בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו: שאם לא נזהר בו ומצאו חסר--צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים.
ג,ג חל ארבעה עשר להיות בשבת--בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר; ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו, עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת. ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו; וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו.
ג,ד היו לו כיכרות רבות של תרומה, וצרך לשורפה ערב שבת--לא יערב טהורה עם הטמאה, וישרוף; אלא שורף טהורה לעצמה, וטמאה לעצמה, ותלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול, עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.
ג,ה מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה עשר בשחרית; לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור; לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק--בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שיימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהניה.
ג,ו כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל--מברך קודם שיתחיל לבדוק, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ; ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ, כמו שביארנו. ואם בדק לאחר הרגל, אינו מברך.
ג,ז כשגומר לבדוק--אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות--צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו, ואינו רואהו; ויאמר, כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטיל, והרי הוא כעפר. אבל אם בדק מתחילת שעה שישית ולמעלה, אינו צריך לבטל--שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהניה.
ג,ח לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה, ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בליבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו--הרי זה עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), שהרי לא ביער ולא ביטל; ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו, לחייבו משום "לא ייראה" ו"לא יימצא". וחייב לבערו, בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב--כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו; ואם של הקדש הוא--אינו צריך לכפות עליו, שהכול פורשין ממנו.
ג,ט מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה, או לאכול בסעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו--אם יכול לחזור ולבער ויחזור למצותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו. יצא להציל מיד הגיס, מן הנהר, מן הדליקה, ומן המפולת--יבטל בליבו, ודייו. יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו--יחזור מיד. ועד כמה הוא חוזר, עד כביצה; היה פחות מכביצה, מבטלו בליבו ודייו.
ג,י מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא--הרי זה מבטלה בליבו קודם שתחמיץ; אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו.
ג,יא כיצד ביעור חמץ: שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה--הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יתר--הרי הוא כמבוער; וצריך לבטל בליבו, אם עדיין לא נכנסה שעה שישית.
ג,יב נתנו לנוכרי קודם שעה שישית, אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם שעה שישית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל אם שרפו משעה שישית ומעלה--הואיל והוא אסור בהניה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו; ואם אפה או בישל--אותה הפת ואותו התבשיל, אסור בהניה. וכן הפחמין שלו אסורין בהניה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהניה.
ד,א כתוב בתורה "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז). יכול אם טמן אותו, או הפקיד אותו ביד גויים, לא יהיה עובר--תלמוד לומר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט), אפילו הטמינו או הפקידו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר--תלמוד לומר "בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), בכל רשותו. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי, או של הקדש--תלמוד לומר "לא ייראה לך" (שם), שלך אי אתה רואה; אבל אתה רואה של אחרים, או של גבוה.
ד,ב הא למדת, שחמץ של ישראל--אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גויים--הרי זה עובר משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט); וחמץ של הקדש או של גוי, שהיה אצל ישראל--אפילו היה עימו בבית--הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותנו בפסח. אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בפני חמצו של גוי--שמא יבוא להסתפק ממנו; אבל של הקדש, אינו צריך, מפני שהכול פורשין מן ההקדש, כדי שלא יבואו לידי מעילה.
ד,ג גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל--אם קיבל עליו ישראל אחריותו, שאם אבד או נגנב, ישלם לו דמיו--הרי זה חייב לבערו: הואיל וקיבל עליו אחריות, נעשה כשלו. ואם לא קיבל אחריות--מותר לקיימו אצלו, ומותר לאכול ממנו אחר הפסח: שברשות הגוי הוא.
ד,ד גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל--אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב, מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, ואף על פי שלא קיבל אחריות--הרי זה חייב לבערו: שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.
ד,ה ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי--אם אמר לו, אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו--הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח: והוא שיהיה הזמן שקבע לו, קודם הפסח. ואם לא אמר לו, קנה מעכשיו--נמצא אותו החמץ כאילו הוא פיקדון אצל הגוי, ואסור בהניה לאחר הפסח.
ד,ו ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית--הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה.
ד,ז אומר הוא ישראל לגוי, עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל--שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו, על תנאי; ואם עשה כן, הרי זה עובר על בל ייראה ובל יימצא.
ד,ח תערובת חמץ, עוברין עליה משום בל ייראה ובל יימצא--כגון המורייס וכותח הבבלי ושיכר המדי, שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו, מדברים הנאכלים; אבל דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה--הרי זה מותר לקיימו בפסח.
ד,ט כיצד: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור--הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם שלושה ימים לשעת הביעור--מותר, שהרי נפסד והבאיש; תוך שלושה ימים, חייב לבער.
ד,י וכן הקילור והרטייה והאספלונית והתריאק שנתן לתוכן חמץ--מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ. [יא] הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמה שנסרחה--אינו צריך לבער.
ד,יא בגדים שכיבסו אותן בחלב חיטה, וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ, וכן כל כיוצא בזה--מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט): שאין צורת החמץ עומדת.
ד,יב דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו--אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאוכלו.
ה,א אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני הדגן בלבד--והם שני מיני החיטים, שהן החיטה והכוסמת, ושלושת מיני השעורים, שהן השעורה ושיבולת שועל והשיפון. אבל הקטנייות, כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן--אין בהן משום חמץ; אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה--שאין זה חימוץ, אלא סירחון.
ה,ב חמשת מיני דגן אלו--אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם--אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה: שאין מי פירות מחמיצין, אלא מסריחין. ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין--והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם; ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין.
ה,ג אין מבשלין חיטים במים כגון ריפות, ולא קמח כגון לביבות; ואם בישל, הרי זה חמץ גמור--והוא, שיתבקעו בתבשיל. אין קולין את הבצק, בשמן על המחבת; אבל מבשלין את הפת, ואת הקמח הקלוי. ואם הרתיח המים הרבה, ואחר כך השליך לתוכן הקמח--הרי זה מותר, מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ; וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב, לאסור דבר זה--גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
ה,ד מותר לבשל הדגן או הקמח, במי פירות; וכן בצק שלשו במי פירות--אם בישלו במי פירות, או קלהו על המחבת בשמן--הרי זה מותר: שמי פירות אינן מחמיצין.
ה,ה כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלין הקמח שלו במים--שמא לא נקלה באור יפה, ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו. וכן כשמוללין הקדירות החדשות, אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה; אבל קמח קלי אסור--שמא לא קלהו יפה, ויבוא לידי חימוץ.
ה,ו אין בוללין את השעורין במים בפסח, מפני שהן רפין ומחמיצין במהרה. ואם בלל--אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו, הרי אלו אסורין; ואם לא הגיעו לרפיון זה, הרי אלו מותרין.
ה,ז החיטים--מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין הסולת; וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב, שלא יבללו החיטים במים--גזירה, שמא ישהו ויחמיצו.
ה,ח תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים או חיטים--אם נתבקעו--הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו--מוציאין אותן, ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל: שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע, חמץ גמור של תורה, ואינו אלא מדברי סופרים [ט] משום שנאמר "ושמרתם, את המצות" (שמות יב,יז), כלומר היזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ.
ה,ט לפיכך אמרו חכמים, צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, כדי שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שם חימוץ. דגן שטבע בנהר, או שנפל עליו מים--כשם שאסור לאוכלו, כך אסור לקיימו: אלא מוכרו לישראל ומודיעו, כדי שיאכלנו קודם הפסח; ואם מכרו לגויים קודם הפסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד, כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.
ה,י דגן שנפל עליו דלף--כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו--אינו בא לידי חימוץ; אבל כשפוסק--אם נשתהה כשיעור, הרי זה אסור.
ה,יא אין לשין בפסח עיסה גדולה, שמא תחמיץ--אלא שיעור חלה בלבד. ואין לשין לא בחמין, ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו בו ביום--אלא במים שלנו; ואם עבר ולש באחד מכל אלו, הרי הפת אסורה.
ה,יב לא תשב אישה תחת השמש, ותלוש; ולא תחת הרקיע ביום העבים, אפילו במקום שאין השמש זורחת בו. ולא תניח את העיסה, ותתעסק בדבר אחר. ואם הייתה לשה ואופה, צריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו, ואחד שמצננת בו ידה. ואם עברה ולשה תחת השמש, או שלא ציננה ידה, או שעשת עיסה יתר משיעור חלה--הפת מותרת. וכמה שיעור חלה, כמו שלוש וארבעים וחומש ביצה--כגוף הביצה הבינונית, לא כמשקלה.
ה,יג כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו--אינו בא לידי חימוץ. ואם הגביה ידו והניחו, ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו--כבר החמיץ, ויישרף מיד; ואם אין קולו נשמע--אם שהה כדי שיהלך אדם מיל--כבר החמיץ, ויישרף מיד. וכן אם הכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו--הרי זה אסור לאוכלו, ואין חייבין עליו כרת.
ה,יד היו שתי עיסות שהגביהו היד מהן בעת אחת, ונשתהו, והאחת מהן יש לה קול, והאחרת אין לה קול--שתיהן יישרפו, והרי הן חמץ גמור.
ה,טו אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן, ומתחמצין בעת עשייתן. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן, וממהרים לעשותם; אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס--שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס, וישהו בעשייתן ויחמיצו.
ה,טז מים שרוחצין בו הידיים, והעריבה אחר שלשין, וכן מים שמשתמשין בו בשעת לישה--הרי זה יישפך במקום מדרון, כדי שלא יתקבץ במקום אחד ויחמיץ.
ה,יז אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין, שמא יחמיץ. אבל חולטין להן המורסן ברותחין, ומניחין לפניהן; וכבר נהגו רוב העולם, שלא לחלוט--גזירה, שמא לא ירתיח המים יפה יפה.
ה,יח ומותר ללוש לתרנגולין מורסן או קמח, ומאכילן מיד, או נותן לפניהן, והוא עומד עליהן--עד שלא ישהה לפניהן, כדי הילוך מיל. וכל זמן שהן מנקרין בו, או שהוא מהפך בו בידו--אינו מחמיץ; וכשיפסקו מלאכול--ישטוף הכלי במים, וישפוך במקום מדרון.
ה,יט לא תשרה אישה את המורסן, שתוליך בידה למרחץ; אבל שפה היא על בשרה, יבש. ולא ילעוס אדם חיטין וייתן על מכתו, מפני שהן מחמיצות. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת; ואם נתן--יישרף מיד, מפני שהוא ממהר להחמיץ. אין נותנין את הקמח לתוך החרדל; ואם נתן, יאכל מיד.
ה,כ מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן, לתוך הבצק; וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן, או דבש וחלב, או לקטף בהן. וביום הראשון, אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד--לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה "לחם עוני" (דברים טז,ג); ובראשון בלבד הוא, שצריך להיות זכרון "לחם עוני".
ה,כא כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה בצונן--חוץ מכלי שמניחין בו השאור וכלי שמניחין בו חרוסת, מפני שחימוצן קשה; וכן עריבות שלשין בהן החמץ, ומניחין אותו שם עד שיחמיץ--הרי הן כבית שאור, ואין משתמשין בהן בפסח.
ה,כב ביב של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה, אין אופין עליו מצה בפסח; ואם מילאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ, מותר לבשל עליו מצה.
ה,כג כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואילפסין--נותן אותן לתוך כלי גדול, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו; ואחר כך שוטף אותן, ומשתמש בהן במצה. וכן הסכינין, מרתיח את הלהב ואת הניצב בכלי ראשון; ואחר כך משתמש בהן במצה.
ה,כד כלי מתכות ואבנים וכלי עצים שנשתמש בהן חמץ בכלי שני, כגון קערות וכוסות--נותן אותן לתוך כלי גדול, ונותן עליהן מים רותחין, ומניחן בתוכו עד שיפלוטו; ואחר כך שוטפן, ומשתמש בהן במצה.
ה,כה כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין--בין בכלי ראשון כגון קדירות, בין בכלי שני כגון קערות, בין שהיו משוחין ושוועין באבר שעושין אותן כעין זכוכית, בין שהיו חרס כמה שהן--אין משתמשין בהן במצה, אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהן.
ה,כו כלי ראשון שרצה להרתיחו, ולא מצא כלי אחר גדול ממנו כדי להרתיחו בתוכו--הרי זה מקיף לו שפה של טיט על שפתו מבחוץ, וממלאהו מים עד שיגברו המים על שפתו, ומרתיח המים בתוכו, ודייו; ואחר כך שוטף אותו, ומשתמש בו במצה.
ו,א מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר "בערב, תאכלו, מצות" (שמות יב,יח)--בכל מקום, ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה; ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות--רצה, אוכל מצה; רצה, אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמישה עשר בלבד, חובה; ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו.
ו,ב בלע מצה, יצא; בלע מרור, יצא. בלע מצה ומרור כאחד--ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא: שהמרור כטפילה למצה. כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען, אף ידי מצה לא יצא.
ו,ג אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים לאכול--יצא ידי חובתו; אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא--חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה הייתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.
ו,ד אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין--שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג) ונאמר "תאכלו מצות" (שמות יב,יח; שמות יב,כ): דברים הבאים לידי חימוץ--אם אכלן מצה, יצא בהן ידי חובתו; אבל שאר הדברים, כגון אורז ודוחן וקטנייות--אין בהן מצה, לפי שאין בהן חמץ.
ו,ה העושה עיסה מן החיטים ומן האורז--אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו. עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו; אין הרועים אוכלין ממנה, אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה.
ו,ו מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין, או שמן, או דבש, או חלב--משום "לחם עוני" (דברים טז,ג), כמו שביארנו; ואם לש ואכל, לא יצא ידי חובתו. ואין יוצאין לא בפת מורסן, ולא בפת סובין; אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת, ויוצא בה ידי חובתו. וכן פת סולת נקייה ביותר--הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח; ואין אומרין בה, אין זה "לחם עוני".
ו,ז [ו] אחד מצה שנאפת בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו. וכן אם לא נאפת אפייה גמורה, יוצאין בה--והוא, שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי--והוא, שלא נימוח; אבל מצה שבישלה--אינו יוצא בה ידי חובתו, שהרי אין בה טעם הפת.
ו,ח [ז] אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל--כל שמברכין עליו ברכת המזון, יוצא בה ידי חובתו; וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון, אין יוצא בה ידי חובתו.
ו,ט [ח] הכוהנים יוצאין בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם; וכן יוצאין במצה של מעשר שני, בירושלים. אבל אין יוצאין במצה של ביכורים, אפילו בירושלים: מפני שהביכורים, אין בהן היתר בכל המושבות, ומעשר שני, אפשר שייפדה וייאכל בכל מקום; וכתוב "בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות" (שמות יב,כ)--מצה הראויה להיאכל בכל המושבות, היא שיוצאין בה ידי חובה.
ו,י [ט] חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן: שנאמר "ושמרתם, את המצות" (שמות יב,יז)--מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד, היא שיוצאין בה; אבל זו, משתמרת לעניין הזבח. ואם עשין למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו: שהעושה למכור בשוק, בדעתו שאם לא יימכרו יאכל אותן; ונמצא בשעת עשייתן, שמרן לשם מצה.
ו,יא [י] הכול חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים; קטן שיכול לאכול פת--מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו--והוא, שלא נימוח.
ו,יב [יא] מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן; אלא אף על פי שאכל מצה, ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן--חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק.
ו,יג [יב] אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות. וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.
ז,א מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן--שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר--תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח), בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ז,ב ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים--חייבים לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.
ז,ג [ב] מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו--שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד: אם היה קטן או טיפש--אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם--מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו: לפי דעתו של בן.
ז,ד [ג] וצריך לעשות שינוי בלילה הזה--כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.
ז,ה וכיצד משנה--מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו; אין לו אישה--שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
ז,ו [ד] וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד: מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.
ז,ז [ה] כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן--פסח, מצה, ומרורים: פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.
ז,ח [ו] בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם . . ." (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת, כי עבד היית" (דברים ה,יד; דברים טו,טו; דברים טז,יב; דברים כד,יח; דברים כד,כב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.
ז,ט [ז] לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות: שיעור כל כוס מהן, רביעית.
ז,י [ח] אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. אישה אינה צריכה הסיבה; ואם אישה חשובה היא, צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו, צריכין הסיבה; אבל תלמיד בפני רבו, אינו מסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין, אינה הסיבה; וכן המסב על עורפו, או על פניו--אין זו הסיבה. ואימתיי צריכין הסיבה--בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו--אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.
ז,יא [ט] ארבעה כוסות האלו--צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג--יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת--יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא.
ז,יב [י] כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו, מברך עליו ברכה בפני עצמו. וכוס ראשון, אומר עליו קידוש היום; כוס שני, קורא עליו את ההגדה; כוס שלישי, מברך עליו ברכת המזון; כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו--אם רצה לשתות, שותה; בין שלישי לרביעי, אינו שותה.
ז,יג [יא] החרוסת--מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצריים. וכיצד עושין אותה--לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן; ומביאין אותן על השולחן, בליל הפסח.
ז,יד [יב] אכילת מרור--אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח: שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח, על מצה ומרורים. ומדברי סופרים, לאכול המרור לבדו בלילה זה, אפילו אין שם קרבן פסח.
ז,טו [יג] מרורים האמורים בתורה, הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבונה והמרור; כל אחד מחמשת מיני ירק אלו, נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא--והוא, שיהיו לחין; ויוצאין בקלח שלהן, אפילו יבש. ואם שלקן, או כבשן, או בישלן--אין יוצא בהן.
ח,א סידור עשיית מצוות אלו בליל חמישה עשר, כך הוא: בתחילה מביאין כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן; ואומר עליו קידוש היום, וזמן, ושותה. ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו. ומביאין שולחן ערוך, ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר; ובזמן הזה, מביאין על השולחן שני מיני בשר--אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה.
ח,ב מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עימו--כל אחד ואחד, אין פחות מכזית. ואחר כך עוקרין את השולחן, מלפני קורא ההגדה לבדו; ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל. ואומר הקורא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות: שבכל הלילות, אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלין שאר ירקות; והלילה הזה, מרורים. שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי. שבכל הלילות, אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין; והלילה הזה, כולנו מסובין.
ח,ג בזמן הזה, אינו אומר והלילה הזה כולו צלי--שאין לנו קרבן. ומתחיל בגנות, וקורא עד שגומר דרש פרשת "ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה) כולה.
ח,ד ומחזיר השולחן לפניו ואומר, פסח זה שאנו אוכלין, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); ומגביה המרור בידו ואומר, מרור זה שאנו אוכלין, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים, שנאמר "וימררו את חייהם . . ." (שמות א,יד); ומגביה המצה בידו ואומר, מצה זו שאנו אוכלין, על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד, שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצריים . . ." (שמות יב,לט). ובזמן הזה אומר, פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שם שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו . . .
ח,ה ואומר, לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות . . .; ונאמר לפניו, הללו יה. "הללו יה: הללו, עבדי ה' . . ." (תהילים קיג,א) עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח); וחותם ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. ובזמן הזה מוסיף, כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה', גואל ישראל. ומברך על הגפן, ושותה הכוס השני.
ח,ו ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו שנייה--שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה; ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי כיכרות, כשאר ימים טובים: משום שנאמר "לחם עוני" (דברים טז,ג)--מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.
ח,ז ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה ומרורים; ואוכלן. ואם אכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, מברך על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. [ז] ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח; ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר, תחילה. ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח; ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח, פוטרת של זבח; ולא של זבח, פוטרת של פסח.
ח,ח בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו. וזה, מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.
ח,ט ואחר כך נמשך בסעודה, ואוכל כל שהוא רוצה לאכול, ושותה כל שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח, אפילו כזית, ואינו טועם אחריו מאכל אחר, כלל; ובזמן הזה, אוכל כזית מצה, ואינו טועם אחריה כלום: כדי שיהיה הפסק סעודתו, וטעם בשר הפסח או המצה בפיו--שאכילתן היא המצוה.
ח,י ואחר כך נוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על כוס שלישי, ושותהו. ואחר כך מוזג כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל; ואומר עליו ברכת השיר, והיא יהללוך ה' אלוהינו כל מעשיך . . . ואינו טועם אחר כך כלום, כל הלילה--חוץ מן המים. ויש לו למזוג כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול--והוא מ"הודו לה', כי טוב" (תהילים קלו,א), עד "על נהרות, בבל" (תהילים קלז,א); וכוס זה אינו חובה, כמו ארבע הכוסות. ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה, אף על פי שאינו מקום סעודה.
ח,יא מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים; מקום שנהגו שלא לאכול, אין אוכלין--גזירה, שמא יאמרו בשר הפסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול שה צלי כולו כאחד בליל זה, מפני שנראה כאוכל קודשים בחוץ; ואם היה מחותך, או שחיסר ממנו אבר, או שלק בו אבר והוא מחובר--הרי זה מותר, במקום שנהגו.
ח,יב מי שאין לו יין בלילי הפסח--מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת, ועושה כל הדברים על הסדר הזה; מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד, בתחילה מברך על המרור שתי ברכות--בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור--ואוכל; וכשגומר ההגדה, מברך על המצה ואוכלה, וחוזר ואוכל מן המרור, בלא ברכה.
ח,יג מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית; ואינו טועם אחריו כלום.
ח,יד מי שישן בתוך הסעודה והקיץ, אינו חוזר ואוכל. בני חבורה שישנו מקצתן בתוך הסעודה, חוזרין ואוכלין; נרדמו כולן וניעורו, לא יאכלו; נתנמנמו כולן, יאכלו.
א נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות, כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר, בבהילו יצאנו ממצריים. הא לחמא עניא, דאכלו אבהתנא דנפקו מארעא דמצריים. כל דכפין, ייתי וייכול; וכל דצריך לפסח, ייתי ויפסח. שתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; שתא הדא עבדי, לשתא דאתיא בני חורי.
ב מה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות. שבכל הלילות, אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלים חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלים שאר ירקות; והלילה הזה, מרורים. שבכל הלילות, אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין; והלילה הזה, כולנו מסובין.
ג עבדים היינו, לפרעה במצריים; ויוציאנו ה' אלוהינו משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא גאל הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצריים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצריים. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה--מצוה עלינו לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך ביציאת מצריים, הרי זה משובח.
ד מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק; והיו מספרין ביציאת מצריים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית.
ה אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג)--"ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות. וחכמים אומרים "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.
ו ברוך המקום שנתן תורה לישראל עמו, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה--אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
ז חכם, מה הוא אומר--"מה העדות, והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה' אלוהינו, אתכם" (דברים ו,כ). אף אתה אמור לו כהלכת הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון.
ח רשע, מה הוא אומר--"מה העבודה הזאת, לכם" (שמות יב,כו). "לכם", ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: "בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצריים" (שמות יג,ח)--"לי", ולא לו; אילו היה שם, לא היה נגאל.
ט תם, מה הוא אומר--"מה זאת" (שמות יג,יד). "ואמרת אליו--בחוזק יד הוציאנו ה' ממצריים, מבית עבדים" (שם).
י ושאינו יודע לשאול, את פתח לו--שנאמר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצריים" (שמות יג,ח). "והגדת לבנך", יכול מראש החודש--תלמוד לומר "ביום ההוא". אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום--תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
יא מתחילה, עובדי עבודה זרה היו אבותינו; ועכשיו, קירבנו המקום ברוך הוא לעבודתו, שנאמר "ויאמר יהושוע אל כל העם, כה אמר ה' אלוהי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור; ויעבדו, אלוהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם, מעבר הנהר, ואולך אותו, בכל ארץ כנען; וארבה, את זרעו, ואתן לו, את יצחק. ואתן ליצחק, את יעקוב ואת עשיו; ואתן לעשיו את הר שעיר, לרשת אותו, ויעקוב ובניו, ירדו מצריים" (יהושוע כד,ב-ד).
יב ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא: שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ, לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, שנאמר "ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם--ארבע מאות, שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי; ואחרי כן ייצאו, ברכוש גדול" (בראשית טו,יג-יד).
יג היא שעמדה לאבותינו, ולנו--שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו; והקדוש ברוך הוא, מצילנו מידם.
יד צא ולמד, מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקוב אבינו--שפרעה הרשע, לא גזר אלא על הזכרים; ולבן ביקש לעקור את הכול, שנאמר "ארמי אובד אבי, ויירד מצריימה, ויגר שם" (דברים כו,ה). מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, שנאמר "ויאמרו אל פרעה, לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען; ועתה יישבו נא עבדיך, בארץ גושן" (בראשית מז,ד).
טו במתי מעט--כמו שנאמר "בשבעים נפש, ירדו אבותיך מצריימה; ועתה, שמך ה' אלוהיך, ככוכבי השמיים, לרוב" (דברים י,כב).
טז ויהי שם לגוי--מלמד שהיו ישראל מצויינין שם. גדול ועצום--כמו שנאמר "ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו--במאוד מאוד; ותימלא הארץ, אותם" (שמות א,ז).
יז ורב--כמו שנאמר "רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים: שדיים נכונו ושיערך צימח, ואת עירום ועריה" (יחזקאל טז,ז).
יח וירעו אותנו המצרים--כמו שנאמר "הבה נתחכמה, לו: פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ" (שמות א,י).
יט ויענונו--כמו שנאמר "וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; וייבן ערי מסכנות, לפרעה--את פיתום, ואת רעמסס" (שמות א,יא).
כ וייתנו עלינו עבודה קשה--כמו שנאמר "ויעבידו מצריים את בני ישראל, בפרך" (שמות א,יג).
כא ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו--כמו שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצריים, וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו; ותעל שוועתם אל האלוהים, מן העבודה" (שמות ב,כג).
כב וישמע ה' את קולנו--כמו שנאמר "וישמע אלוהים, את נאקתם; ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם את יצחק ואת יעקוב" (שמות ב,כד).
כג וירא את עוניינו--זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר "וירא אלוהים, את בני ישראל; ויידע, אלוהים" (שמות ב,כה).
כד ואת עמלנו--אלו הבנים, כמו שנאמר "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת, תחייון" (שמות א,כב).
כה ואת לחצנו--זה הדוחק, כמו שנאמר "וגם ראיתי, את הלחץ, אשר מצריים, לוחצים אותם" (שמות ג,ט).
כו ויוציאנו ה' ממצריים--לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, לא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו: כמו שנאמר "ועברתי בארץ מצריים, בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצריים, מאדם ועד בהמה; ובכל אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני ה'" (שמות יב,יב).
כז ביד חזקה--זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה, במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן--דבר, כבד מאוד" (שמות ט,ג).
כח ובזרוע נטויה--זו החרב, כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו, נטויה על ירושלים" (דברי הימים א כא,טז).
כט ובמורא גדול--זה גילוי שכינה, כמו שנאמר "או הניסה אלוהים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים: ככול אשר עשה לכם ה' אלוהיכם, במצריים--לעיניך" (דברים ד,לד).
ל ובאותות--זה המטה, שנאמר "ואת המטה הזה, תיקח בידך, אשר תעשה בו, את האותות" (שמות ד,יז).
לא ובמופתים--זה הדם, כמו שנאמר "ונתתי, מופתים, בשמיים, ובארץ: דם ואש, ותימרות עשן" (יואל ג,ג).
לב דבר אחר: ביד חזקה, שתיים; ובזרוע נטויה, שתיים; ובמורא גדול, שתיים; ובאותות, שתיים; ובמופתים, שתיים. אלו עשר מכות, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים; ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימן, דצ"ך עד"ש באח"ב.
לג רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו--פסח, מצה, ומרורים.
לד פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שם מה--על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצריים, בנוגפו את מצריים, ואת בתינו הציל; וייקוד העם, וישתחוו" (שמות יב,כז).
לה מצה זו שאנחנו אוכלין, על שם מה--על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם מיד: שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות--כי לא חמץ: כי גורשו ממצריים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה, לא עשו להם" (שמות יב,לט).
לו מרורים אלו שאנחנו אוכלין, על שם מה--על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים, שנאמר "וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל עבודה, בשדה--את, כל עבודתם, אשר עבדו בהם, בפרך" (שמות א,יד).
לז ובכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים, שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אף אותנו גאל--שנאמר "ואותנו, הוציא משם--למען, הביא אותנו, לתת לנו את הארץ, אשר נשבע לאבותינו" (דברים ו,כג).
לח לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר, ולנצח ולברך למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות, ומשיעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול; ונאמר לפניו, הללו יה.
לט "הללו יה: הללו, עבדי ה'; הללו, את שם ה'. יהי שם ה', מבורך . . ." (תהילים קיג,א-ב) עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח).
מ ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך אתה ה', גאל ישראל.
מא כסדר שמברכין וקוראים ההגדה בליל יום טוב ראשון של פסח, כך מברכים וקוראים בליל השני של גלייות; וכן חייבין בליל השני בארבעה כוסות, ובשאר הדברים שנעשו בלילה הראשון.