הלכות איסורי מזבח

יש בכללן ארבע עשרה מצוות--ארבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להקריב כל הקרבנות תמימים; (ב) שלא להקדיש בעל מום למזבח; (ג) שלא ישחוט; (ד) שלא יזרוק דמו; (ה) שלא יקטיר חלבו; (ו) שלא יקריב בעל מום עובר; (ז) שלא יקריב בעל מום, אפילו בקרבנות הגויים; (ח) שלא יטיל מום בקודשים; (ט) לפדות פסולי המוקדשין; (י) להקריב מיום השמיני והלאה; (יא) שלא להקריב אתנן ומחיר; (יב) שלא להקטיר שאור ודבש; (יג) למלוח כל הקרבנות; (יד) שלא להשבית המלח מעל הקרבנות.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות איסורי מזבח פרק א

א,א  מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין--שנאמר "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב,כא), זו מצות עשה.  [ב] וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח--עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו:  שנאמר "כול אשר בו מום, לא תקריבו" (ויקרא כב,כ)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין.  אפילו הקדישו לדמי נסכים--לוקה, שבזיון קודשים הוא.

א,ב  [ג] המתכוון לומר שלמים ואמר עולה, עולה ואמר שלמים--לא אמר כלום:  עד שיהיה פיו וליבו שווים.  לפיכך המתכוון לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים, או שלמים ואמר עולה--אף על פי שנתכוון לאיסור, אינו לוקה.

א,ג  מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח, והקדיש--הרי זה קדוש, ואינו לוקה.

א,ד  השוחט בעל מום לשם קרבן--לוקה, שהרי נאמר בבעלי מומין "לא תקריבו אלה, לה'" (ויקרא כב,כב); ומפי השמועה למדו, שזו אזהרה לשוחט.  וכן הזורק דם בעלי מומין על המזבח--לוקה, שהרי נאמר בהן "לא תקריבו לה'" (ויקרא כב,כד):  מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לזורק.

א,ה  וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח--לוקה, שנאמר "ואישה, לא תיתנו מהם על המזבח" (ויקרא כב,כב):  אלו החלבים.  נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אימוריו--לוקה ארבע מלקייות.

א,ו  [ה] אחד בעל מום קבוע, או בעל מום עובר--אם הקריבו, עובר בכל אלו:  שנאמר "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה, אשר יהיה בו מום" (דברים יז,א)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לבעל מום עובר.  כגון שהיה בבהמה גרב לח, או חזזית--אם הקריבה, לוקה.

א,ז  [ו] ולא קרבנות ישראל בלבד, אלא אף קרבנות הגויים--אם הקריבן והן בעלי מומין, לוקה:  שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם--מכל אלה" (ויקרא כב,כה).

א,ח  [ז] המטיל מום בקודשים, כגון שסימה עינו או קיטע ידו--לוקה:  שהרי נאמר בקרבן "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב,כא)--מפי השמועה למדו, שזו אזהרה שלא ייתן בו מום.  ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים--שהרי היה ראוי לקרבן, ופסלו; אבל בזמן הזה--אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו לוקה.  [ח] הטיל מום בקודשים, ובא אחר והטיל בה מום אחר--השני אינו לוקה.

א,ט  אחד המטיל מום בקודשים עצמן, או בתמורתן--חוץ מן הבכור ומן המעשר:  שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה--לפי שאינן ראויין לקרבן, כמו שיתבאר במקומו.  וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי, אינו לוקה.

א,י  המקדיש בעלת מום למזבח--אף על פי שלוקה--הרי זו נתקדשה, ותיפדה בערך הכוהן, ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן.  וכן הדין, בבהמת קודשים שנפל בה מום.  ומצות עשה היא לפדות קודשים שנולד בהן מום, וייצאו לחולין וייאכלו:  שנאמר "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב,טו)--מפי השמועה למדו, שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין שייפדו.  וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר "ואם, כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן, לה'" (ויקרא כז,יא), שהוא מדבר בבעלי מומין שייפדו.

א,יא  מה בין בעלת מום קבוע, לבעלת מום עובר:  שהמקדיש בעלת מום קבוע, אם ילדה והיא קודש--ייפדה הוולד; וייצא לחולין, אף על פי שהוא תמים, כדי שלא יהיה טפל, חמור מן העיקר.  ואם נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר פדיון--הוולד חולין.  ואם מתה קודם שתיפדה--נפדית אחר שתמות, שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה:  מפני שהייתה בעלת מום קבוע.

א,יב  אבל המקדיש בעלת מום עובר, או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע--אם מתה קודם שתיפדה, תיקבר כשאר הקודשים התמימים:  מפני שהיא צריכה העמדה והערכה, כמו שביארנו בערכין.  ואם נשחטה קודם שתיפדה--הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, ואחר כך תיאכל.  ואם ילדה, יקרב ולדה.  נתעברה קודם שתיפדה, וילדה אחר שנפדית--הוולד אסור, ואינו נפדה.

א,יג  אלא כיצד יעשה:  סמוך לפדיון אימו, מתפיס זה הוולד לשם אותו הזבח--לפי שאינו יכול להקריבו מכוח אימו, מפני שבא מכוח קדושה דחויה.

א,יד  [יב] כל פסולי המוקדשין כשייפדו, מותר לשחוט אותן בשוק הטבחים, ולמכור אותן שם בשוק, ולשקול בשרם בליטרה כשאר החולין--חוץ מן הבכור ומן המעשר:  מפני שמכירתם בשוק, מוסיף בדמיהן, שאר הקודשים שדמיהן חוזרין להקדש, שהרי מביא בדמיהן בהמה אחרת--מוכרין אותן כחולין בשוק; אבל הבכור והמעשר, שאין דמיהן להקדש אלא נאכלין במומן כמו שיתבאר--אין שוחטין אותם בשוק הטבחים, ואין מוכרין אותם שם.

א,טו  אפילו התפיס בכור לבדק הבית--אינו נשקל בליטרה, ולא יימכר בשוק:  שאינו יכול להתפיס, אלא דבר הקנוי לו קניין גמור.
 

הלכות איסורי מזבח פרק ב

ב,א  כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה, חמישים; וכבר נמנו.  [ב] ויש מומין אחרים מיוחדין בבהמה, ואינן ראויין להיות באדם; ושלושה ועשרים הם, וזה הוא פרטן:  (א) אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם.  (ב) עינה אחת גדולה כשל עגל, והשנייה קטנה כשל אווז; אבל אם הייתה אוזן גדולה ואוזן קטנה, אפילו קטנה עד כפול--כשר.  (ג) אם יש בלובן עינה יבולת שיש בה שיער.  (ד) אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה.  (ה) פיה דומה לשל חזיר--פרוס, אף על פי שאינו מחודד כשפוד.  [ג] (ו) חיטיה החיצונות שניקבו.  (ז) או שנגממו, אף על פי שנשאר מקצתן.  (ח) או שנפגמו.  (ט) אם נעקרו חיטיה הפנימייות--שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת, הן נראין חסרין.  [ד] (י) אם ניטלו קרניה וזכרותן עימהן, ולא נשאר מהן כלום; אבל נקבה שיש לה קרניים, כשרה.  (יא) אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה.  (יב) אם נפגמה הערווה של נקבה.  (יג) אם נפגם הזנב מן העצם, אבל לא מן הפרק.  (יד) אם היה ראש הזנב מפוצל לשניים, בשני עצמים.  (טו) אם היה בין חוליה לחוליה מלוא אצבע בשר.  (טז) אם היה הזנב קצר.  ועד כמה:  בגדי--חוליה אחת, מום; שתיים, כשר.  ובטלה--אורך שתי חוליות, מום; הייתה שלוש, כשר.  (יז) זנב הגדי שהיה רך ומדולדל, דומה לשל חזיר.  (יח) אם נשבר עצם הזנב; אבל אם נשבר עצם מצלעותיו--כשר, מפני שאינו בגלוי.  [ה] (יט) בעל חמש רגליים.  (כ) אם אין לו אלא שלוש רגליים.  (כא) אם הייתה אחת מרגליו וידיו פרסתה עגולה, כשל חמור--אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה.  (כב) אם הייתה רגלו או ידו קלוטה כשל חמור, וזה הוא "קלוט" (ויקרא כב,כג) האמור בתורה.  (כג) אם נגממו טלפיה בזכרותן עימהן, אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר.

ב,ב  [ו] כל מום משלושה ושבעים מום המנויין בבהמה, פוסלין אותה מן הקרבן.  ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קודש--תיפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם:  שאף על פי שאינו כשר לקרבן, אינו נפדה; אלא יהי קיים ורועה עד שייוולד בו מום אחר קבוע משאר המומין, וייפדה.

ב,ג  וכן בהמת קודשים שנולד בה מום עובר--אינה קרבה, ולא נפדית.  [ז] וארבעה מומין עוברים יש בבהמה ובאדם, ואלו הן:  (א) גרב לח.  (ב) חזזית שאינה מצרית.  (ג) מים שיורדין בעין, ואינן קבועין.  (ד) סנוורין שאינן קבועין.

ב,ד  [ח] ויש שם ארבעה חוליים אחרים--אם נמצא אחד מהם בבהמה--אין מקריבין אותה, לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר "מבחר נדריך" (ראה דברים יב,יא); ואלו הן:  (א) מי שבלובן עינו יבולת שאין בה שיער.  (ב) אם נגממו קרניו, אף על פי שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר.  (ג) אם נפגמו חיטיו הפנימייות.  (ד) אם נגממו חיטיו הפנימייות.  אם היה אחד מאלו בקודשים--לא קרבין, ולא נפדין; אלא ירעו עד שייפול בהן מום.  ואם הקריבן, ייראה לי שהורצו.

ב,ה  [ט] וכן בהמת קודשים שנעברה בה עבירה, או שהמיתה את האדם בעד אחד או על פי הבעלים--לא קרבה; ולא נפדית, עד שייוולד לה מום קבוע.

ב,ו  [י] בהמה שנולד לה אחת מן הטריפות האוסרין אותה באכילה, אסורה לגבי המזבח--הרי הוא אומר "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או היישא פניך" (מלאכי א,ח).  ואף על פי שאינה ראויה לקרבן, אין פודין אותה--שאין פודין את הקודשים, להאכילן לכלבים; אלא ירעו עד שימותו, וייקברו.

ב,ז  [יא] נשחטה, ונמצאת טריפה--הרי זו תצא לבית השריפה.  וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיין חסר, אף על פי שאינה טריפה--כגון שנמצאת בכליה אחת, או שניטל הטחול--הרי זו אסורה למזבח, ותישרף:  לא מפני שהיא בעלת מום, שאין חיסרון שבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר "תמימים יהיו לכם" (במדבר כח,יט; במדבר כח,לא; במדבר כט,ח).  וכל היתר, כחסר; לפיכך אם נמצא לה שלוש כליות או שני טחולים, פסולה.

ב,ח  [יב] איזה הוא סנוורין קבועים, כל ששהה שמונים יום ולא ראה.  ובודקין אותו שלושה פעמים--ביום שבעה ועשרים מעת שהרגישו בו, וביום ארבעה וחמישים, וביום שמונים.  אם ראה, מונים לו שמונים מעת שפסקה הראייה.

ב,ט  [יג] ובמה ייוודע שהמים קבועין:  בשאכלה עשבים לחים מראש אדר ועד חצי ניסן, ואכלה אחר כן עשבים יבשים אלול וחצי תשרי, ולא נתרפאת--הרי אלו מים קבועים.  [יד] וכמה תאכל מעשבים אלו הלחים בזמן הלח, והיבשים בזמן היבש--כגרוגרת או יותר, קודם סעודה ראשונה של כל יום בשלושה חודשים אלו.

ב,י  וצריך שתאכל אותן בכל יום, אחר שתייה; ותהיה מותרת בשדה, בעת אכילה; ולא תהיה לבדה, אלא היא ובהמה אחרת לצוות עימה.  אם נעשה לה כל אלו, ולא נתרפאת--הרי אלו קבועין ודאי.  ואם חסר אחת מכל אלו, הרי זה ספק; ואינה קרבה, ולא נפדית.

ב,יא  [טו] כיצד:  אכלה הלח כמשפטיו באדר כולו וחצי ניסן, ואכלה אחריו היבש כמשפטיו בחצי ניסן ואייר, שנמצאת שאכלה בשלושה חודשים על הסדר, או שאכלה כגרוגרת אחר אכילה, או קודם שתייה, או שהייתה קשורה, או שהייתה לבדה, או שהייתה בגינה הסמוכה לעיר, ולא נתרפאת--כל אלו ספק קבועין או עוברים; לפיכך אם הטיל בה מום אחר, אינו לוקה.

ב,יב  אכלה כמשפטיה בזמני האכילה, ולא נתרפאת, והרי היא בעלת מום קבוע--[טז] יש בדבר ספק, אם למפרע היא בעלת מום מעת שבאו לה המים, או מעת שנתייאשו מרפואתה; לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה, ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה--הרי הוא ספק מועל, ואינו מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו.
 

הלכות איסורי מזבח פרק ג

ג,א  אין המומין פוסלין בעוף, וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף--שלא נאמר "תמים זכר" (ויקרא כב,יט) אלא בבהמה בלבד.  במה דברים אמורים, במומין קטנים; אבל עוף שיבש גפו, או נסמית עינו, או נקטעה רגלו--אסור לגבי המזבח, שאין מקריבין חסר כלל.  וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותו באכילה, הרי זה נפסל לקרבן.

ג,ב  תורים קטנים פסולין, ובני יונה גדולים פסולין--שנאמר "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א,יד):  תחילת הציהוב בזה ובזה, פסול; ועד מתיי יהיו בני יונה כשרים, כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם; והתורים כשרים, משיזהיבו.

ג,ג  הטומטום והאנדרוגינוס--אף על פי שאין לך מום גדול מהן, הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת:  לפי שהן ספק זכר ספק נקבה, הרי הן כמין אחר; ובקרבנות נאמר "זכר תמים" (ויקרא א,ג; ויקרא א,י; ויקרא ד,כג) ו"נקבה תמימה" (ויקרא ד,לב)--עד שיהיה זכר ודאי, או נקבה ודאית.  לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס, פסול למזבח.

ג,ד  וכן הכלאיים, ויוצא דופן, ומחוסר זמן--פסולין, אף על פי שאין בהם מום:  שנאמר "שור או כשב או עז" (ויקרא כב,כז), עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו--לא שיהיה מעורב מכבש ועז; "כי ייוולד" (שם), פרט ליוצא דופן; "והיה שבעת ימים" (שם), פרט למחוסר זמן; "תחת אימו" (שם), פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אימו.

ג,ה  הנדמה--אף על פי שאינו כלאיים, הרי הוא פסול למזבח.  כיצד:  רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין כבש--אף על פי שיש בו מקצת סימנין--הואיל והוא דומה למין אחר, פסול כבעל מום קבוע:  שאין לך מום גדול מן השינוי.

ג,ו  וכן הרובע, והנרבע, והמוקצה לעבודה זרה, והנעבד--אף על פי שהן מותרין באכילה, הרי הן פסולין לגבי המזבח:  שנאמר "כי מושחתם בהם" (ויקרא כב,כה)--כל שיש בו השחתה, פסול; ובעבירה הוא אומר "כי השחית כל בשר" (בראשית ו,יב), ובעבודה זרה כתוב "כי שיחת עמך" (שמות לב,ז; דברים ט,יב).

ג,ז  וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם--הרי הן כרובע או נרבע, ופסולין למזבח.  [ז] וייראה לי, שאף על פי שאין כל הפסולין האלו ראויין לקרבן--אם עבר והקריבן--אינו לוקה מן התורה, לפי שלא נתפרשה אזהרתן.

ג,ח  אבל "אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט), אסורין לגבי המזבח.  והמקריב אחד מהן, או שניהן כאחד--לוקה אחת, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (שם); ומפני מה לוקה אחת על שניהן, מפני שנאמרו בלאו אחד.

ג,ט  [ח] מצות עשה להקריב כל הקרבנות, מיום השמיני והלאה--שנאמר "והיה שבעת ימים תחת אימו; ומיום השמיני, והלאה, יירצה" (ויקרא כב,כז); וכל שבעת הימים, הוא נקרא מחוסר זמן.  ואף על פי שמחוסר זמן פסול--אם עבר והקריבו--אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה; ולא נרצה הקרבן.

ג,י  [ט] תורים שלא הגיע זמנן, שהן כמחוסר זמן בבהמה, ובני יונה שעבר זמנן--הכול כבעל מום; והמקריבן, אינו לוקה--אף על פי שהקרבן פסול, ולא נרצה.

ג,יא  [י] המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאיים ויוצא דופן, למזבח--הרי זה כמקדיש עצים ואבנים:  לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר.  ויימכרו, ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה; ואינו כבעל מום--שבעל מום, יש במינו קרבן.

ג,יב  אבל המקדיש רובע ונרבע, ומוקצה ונעבד, ואתנן ומחיר--הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; וירעו עד שייפול בהן מום קבוע, וייפדו עליו.  וכן המקדיש מחוסר זמן, הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; ואינו לוקה, כמו שביארנו.

ג,יג  [יא] נמצאו כל האסורין למזבח, ארבעה עשר; ואלו הן:  (א) בעל מום, (ב) ושאינו מן המובחר, (ג) ומחוסר אבר מבפנים, (ד) וטריפה, (ה) וכלאיים, (ו) ויוצא דופן, (ז) ורובע, (ח) ונרבע, (ט) ושהמית את האדם, (י) הנעבד, (יא) המוקצה, (יב) האתנן, (יג) המחיר, (יד) מחוסר זמן.

ג,יד  [יב] כל האסורין לגבי המזבח, אוסרין בכל שהן:  אפילו נתערב אחד בריבוא--נפסד הכול, ונפסל למזבח; וכולן, ולדותיהן מותרין למזבח--חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם, שוולדן אסור למזבח כמותן.

ג,טו  [יג] במה דברים אמורים, בשנעברה בה עבירה או המיתה כשהיא מעוברת--שהרי הוולד היה מצוי עימה בעת שנפסלה, והיה כאבר מאבריה; אבל אם נתעברה אחר שנעברה בה עבירה, או אחר שהמיתה--הרי ולדה כשר למזבח.  אפילו נרבעה כשהיא מוקדשין, ואין צריך לומר אם נרבעה והיא חולין, ואחר כך הקדישה, ונתעברה--שוולדה מותר.  וכן אפרוח ביצת טריפה, מותר למזבח.

ג,טז  [יד] המשתחווה לקמה--חיטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו, ונדמו לוולדות של איסורי מזבח, שהן מותרין.  וכן בהמה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה--מותרת למזבח, שהרי נשתנו.

ג,יז  [טו] לוקחין כל הקרבנות מן הגויים; ואין חוששין להם לא משום רובע ונרבע, ולא משום מוקצה ונעבד--עד שייוודע בוודאי שזה נפסל:  הרי הוא אומר "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, לה' אלוהיך" (שמואל א טו,טו).
 

הלכות איסורי מזבח פרק ד

ד,א  אחד הבהמה ואחד העוף שנרבע, או שהמית את האדם, או הוקצה, או נעבד--הכול פסול לגבי המזבח.  [ב] הרובע והנרבע ושהמית את האדם--אם היו שם שני עדים--הרי הבהמה או העוף נסקלין, ובשרן אסור בהניה; ואין צריך לומר באלו, שהן אסורין לגבוה.

ד,ב  ובמה אמרו שהן אסורין למזבח:  בשהיו מותרין להדיוט--כגון שהיה שם עד אחד בלבד, והבעלים שותקין, או על פי הבעלים, אף על פי שאין שם עד כלל; היה שם עד אחד, והבעלים מכחישין אותו--הרי אלו מותרין, אף למזבח.  [ג] בהמה ששיחקו בה והגיחוה, עד שהמיתה את האדם--הרי זו כשרה למזבח, מפני שהיא כאנוסה.

ד,ג  אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע, עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד, בין ישראלי בין גוי או עבד--הואיל ורבעה אדם, נפסלה.  ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה--אינה נפסלת עד שתהיה האישה הנרבעת בת שלוש שנים ויום אחד, או יהיה האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד.

ד,ד  מאימתיי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה:  משיעשו בהן הכומרין מעשה--כגון שיגזזו אותו, או יעבדו בו לשם עבודה זרה; אבל בדברים--אינו נעשה מוקצה, שאין הקדש לעבודה זרה.

ד,ה  הרובע והנרבע--בין שהייתה הבהמה שלו בין שהייתה של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה--הרי זו אסורה למזבח.  אבל המוקצה--אם היה שלו והקצה קודם שיקדיש, נפסל.  הקצה של חברו, או שהקצה שלו אחר שהקדישו--הרי זה מותר, שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו.

ד,ו  הנעבד--בין שעבד שלו בין של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדש בין לאחר הקדש--הרי זה אסור; וירעה עד שייפול בו מום קבוע, וייפדה כמו שביארנו.  והנעבד--הוא וכל מה שעליו, אסורין למזבח, שכל ציפויי נעבד, אסורין בהניה; אבל המוקצה--הוא אסור, ומה שעליו מותר למזבח.

ד,ז  המשתחווה להר--אף על פי שהוא מותר בהניה, הרי אבניו אסורין למזבח; וכן המשתחווה למעיין הנובע בארצו, הרי מימיו פסולין לנסך.  אשרה שבטלה, אין מביאין ממנה גזרין למערכה.  וכן המשתחווה לבהמה--כשם שנפסלה למזבח, כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות, ושוקיה לחלילין, ובני מעיה לנימין:  הכול פסול.  [ח] כל שיש בו שם עבודה זרה--לא ייעשה למלאכת הקודש, אף על פי שהוא מותר בהניה.

ד,ח  איזה הוא אתנן:  האומר לזונה הא לך דבר זה בשכריך--אחד זונה גויה, או שפחה, או ישראלית שהיא ערווה עליו, או מחייבי לאוין.  אבל הפנויה--אפילו היה כוהן, אתננה מותר; וכן אשתו נידה--אתננה מותר, אף על פי שהיא ערווה.  [ט] נשא אחת מחייבי לאוין--כל שייתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן ואסור.  והזכור, אתננו אסור; נתנה האישה אתנן לבועל, הרי זה מותר משום אתנן.

ד,ט  [י] האומר לחברו הא לך דבר זה, ותלין שפחתך אצל עבדי העברי--הרי זה אתנן:  והוא, שלא יהיה לו אישה ובנים; אבל אם יש לו אישה ובנים--הרי זה מותר בשפחה כנענית, כמו שיתבאר.  והוא הדין באומר לזונה הא לך דבר זה, והיבעלי לפלוני הישראלי--הרי זה אתנן.

ד,י  [יא] פסק עם הזונה שייתן לה טלה אחד, ונתן לה הרבה, אפילו נתן לה אלף--כולן אתנן, ואסורין למזבח; נתן לה אתננה, ולא בא עליה, אלא אמר לה יהי אצליך, עד שאבוא עלייך--כשיבוא עליה, ייאסר.

ד,יא  קדמה, והקריבתו קודם שיבוא עליה--כשר:  והוא שיאמר לה בשעה שנתן, אימתיי שתרצי לי קני אותו מעכשיו; אבל אם לא אמר לה כן, אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה.  [יב] קדמה, והקדישתו קודם שיבוא עליה, ואחר כך בא עליה--הרי זה ספק אם הוא אתנן, הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו, או אינו אתנן, שהרי הקדישתו קודם ביאה:  לפיכך לא יקרב; ואם קרב, נרצה.

ד,יב  [יג] בא עליה, ולא נתן לה, ולאחר זמן נתן לה, אפילו אחר כמה שנים--הרי זה אתנן.  במה דברים אמורים, בגויה שאמר לה בטלה זה, שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיה הטלה בחצרה ואמר לה אם לא אתן לך מעות ביום פלוני, הרי הוא שלך; אבל אם אמר לה היבעלי לי בטלה סתם, ובא עליה, ולאחר זמן שלח לה טלה--הרי זה מותר משום אתנן.

ד,יג  [יד] אין אסור משום אתנן ומחיר, אלא גופן; לפיכך אינו חל אלא על דבר הראוי ליקרב לגבי המזבח, כגון בהמה טהורה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסולת.  נתן לה מעות, ולקחה בהן קרבן--הרי זה כשר.  [טו] נתן לה חיטים, ועשת אותם סולת, זיתים, ועשת אותם שמן, ענבים, ועשת אותם יין--הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו.

ד,יד  נתן לה בהמת קודשים באתננה, לא נאסרה למזבח, ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה, לא נפסלו המוקדשין--שכבר זכה בהן גבוה, משעה שהוקדשו.  וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו, אלא אם כן נתייאשו הבעלים.  אבל אם נתן לה עופות--אף על פי שהן מוקדשין, אתנן חל עליהם ואסורים; ובדברי קבלה הוא, דבר זה.

ד,טו  [טז] איזה הוא "מחיר כלב" (דברים כג,יט):  זה האומר לחברו הא לך טלה זה, תחת כלב זה; וכן אם החליף כלב בכמה בהמות, או עופות, וכיוצא בהן--כולן אסורות למזבח.

ד,טז  [יז] שני שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים, וזה לקח תשעה וכלב--שעם הכלב, מותרין.  אבל העשרה שכנגדו--אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב, או יתר על דמי הכלב--מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו, ושארן מותר; ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב, הרי העשרה כולן אסורים.

ד,יז  [יח] נשתנה המחיר, כגון שהחליף כלב בחיטים ונעשו סולת--הרי זה מותר.  אתנן כלב ומחיר זונה, מותרין.  "אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט)--מותרין לבדק הבית, שהרי הן משתנין; אבל גופו של אתנן, לא ייעשה ריקועים לבית--שנאמר "לכל נדר" (שם), להביא את הריקועים.
 

הלכות איסורי מזבח פרק ה

ה,א  שאור ודבש אסורין לגבי המזבח, ואוסרין בכל שהן--שנאמר "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו . . ." (ויקרא ב,יא); ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן, או לשם קרבן.  ואחד המקטירן עצמן, או המקטיר תערובת שלהן--לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו; ואם הקטיר שניהן כאחד--אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.

ה,ב  נפל מהם כל שהוא בקטורת, נפסלה; ואם הקטיר ממנה בהיכל, לוקה.  ואין הקטרה פחותה מכזית.  [ג] העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח, פטור:  שנאמר "ואל המזבח לא יעלו, לריח ניחוח" (ויקרא ב,יב)--לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים.

ה,ג  אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור--הואיל והוא מן הקרבן, לוקה.  [ד] כיצד:  המעלה מבשר חטאת ואשם, או מבשר קודשים קלים, או משיירי המנחות, או ממותר העומר, או מחטאת העוף, או מלחם הפנים ושתי הלחם, או מלוג שמן של מצורע--המעלה כזית מאחד מאלו בחמץ או בדבש, בין למזבח בין לכבש--לוקה:  אף על פי שאין כל אלו ראויין להקטרה, הואיל והן קרויין קרבן, חייב עליהן, שנאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם, לה' . . ." (ויקרא ב,יב).

ה,ד  [ה] וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה--כגון בשר חטאות ואשמות, ושיירי מנחות, וכיוצא בהן:  מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים, הרי שאריתו בבל תקטירו.

ה,ה  [ו] המקטיר אברי בהמה טמאה על גבי המזבח--לוקה, ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה:  שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב, הא טמאה לא תאכל ולא תקריב--כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו, כך לוקה על הקרבתה.

ה,ו  אבל המקריב אברי חיה טהורה--עובר בעשה, ואינו לוקה.  ומניין שהוא בעשה:  שנאמר "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו" (ויקרא א,ב), הא מן החיה לא תקריבו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

ה,ז  הגונב או הגוזל, והקריב--הקרבן פסול; והקדוש ברוך הוא קראו שונאו, שנאמר "שונא גזל בעולה" (ישעיהו סא,ח).  ואין צריך לומר, שאינו מתקבל.  ואם נתייאשו הבעלים--הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכוהנים אוכלין את בשרה.  ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה--אם נודעה לרבים--אינה מכפרת, אף על פי שנתייאשו הבעלים:  כדי שלא יאמרו, מזבח אוכל גזילות.  וכן העולה.  [ח] הגונב עולת חברו, והקריבה סתם--נתכפרו בה הבעלים הראשונים.

ה,ח  [ט] אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע, ואין צריך לומר מעורלה וכלאי הכרם--מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה.  ואם הביא, לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן; אבל נתקדשו להיפסל, ויהיו כקודשים שנפסלו.

ה,ט  [י] כל המנחות--אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה, שהרי נאמר בהן "ביכורים, לה'" (ויקרא ב,יד; ויקרא כג,יז); ואם הביא, כשר.  ומביאין נסכים מן המוקצה, ביום טוב.

ה,י  [יא] מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח--שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג).  ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח--חוץ מן יין הנסכים, והדם, והעצים; ודבר זה קבלה, ואין לו מקרא לסמוך עליו.

ה,יא  ומצוה למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי--שמהפך את האבר, ומולח; ואם מלח כל שהוא, אפילו בגרגר מלח אחד--כשר.  [יב] הקריב בלא מלח כלל--לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג).  ואף על פי שלוקה, הקרבן כשר והורצה:  חוץ מן המנחה--שהמלח מעכב בקמיצה כמו שיתבאר, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך" (שם).

ה,יב  [יג] המלח שמולחין בו כל הקרבנות--משל ציבור, כמו העצים; ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו, מביתו.  ובשלושה מקומות היו נותנין המלח--בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח:  בלשכת המלח, היו מולחין עורות הקודשים; ועל גבי הכבש, מולחין האברים; ובראשו של מזבח, מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.
 

הלכות איסורי מזבח פרק ו

ו,א  כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר, כך נסכיו יהיו תמימים ונבחרים--שנאמר "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח,לא), שיהיו הנסכים תמימים:  שלא יביא נסכים לא יין מעושן, ולא סולת שהתליעה, ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.

ו,ב  וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים, ולא יהיה בהם תולעת.  וכל עץ שהתליע כשהוא לח, פסול למזבח; התליע יבש, גורד את המקום שהתליע.  ועצי סתירה, פסולין; לעולם לא יביאו אלא חדשים.

ו,ג  המקדיש יין פסול או סולת פסולה או שמן פסול או עצים פסולים, למזבח--הרי הדבר ספק:  אם דומים לבעל מום כבהמה, ולוקה; או אינן כבעל מום.  לפיכך אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות.

ו,ד  הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו, או שנטמאו--אין פודין אותן, שנאמר "והעמיד . . . והעריך" (ויקרא כז,יא-יב):  כל שישנו בהעמדה, נערך; ואלו, אינן בכלל העמדה--לפיכך אין נפדין לעולם.

ו,ה  במה דברים אמורים, בשנפסלו או נטמאו אחר שנתקדשו בכלי השרת; אבל קודם שיתקדשו בכלי--אם נטמאו או נפסלו, פודין אותן.  אבל טהורין--אף על פי שעדיין לא קדשו בכלי, אין פודין אותן:  חוץ ממנחת חוטא--שנאמר בה "מחטאתו" (ויקרא ה,י) "על חטאתו" (ויקרא ה,יג), לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו כמו שיתבאר; לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת, הרי היא כקדושת דמים, ופודין אותה, אף על פי שהיא טהורה.  וכל הנסכים שנטמאו--עושה להן מערכה בפני עצמן, ושורפן במזבח.

ו,ו  מי החג שנטמאו, והשיקן וטיהרן כמו שיתבאר בטהרות--אם טיהרן, ואחר כך הקדישן--הרי אלו מתנסכין; ואם הקדישן, ואחר כך נטמאו--הואיל ונדחו, יידחו.  [ז] זיתים וענבים שנטמאו--דורכן פחות פחות מכביצה, והמשקין היוצאין מהן כשרים לנסכים:  שהמשקה מופקד הוא באוכל, וכאילו אינו מגופו.

ו,ז  [ח] מעלה יתרה עשו חכמים בקודשים, שזרעים שנטמאו--אפילו זרען--היוצא מהן פסול לנסכים, שאין זריעה מועלת לקודשים.  וכן העצים והלבונה--אף על פי שאינן אוכלין, הרי הן מיטמאין כאוכל לעניין הקרבנות; וייפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח, ואין מקריבין אותן.

ו,ח  [ט] ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח--המתוק, והמעושן, והמבושל באש, והמבושל בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול.  אבל יין שמחממין אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, וכן יין צימוקין, ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום, ויין הדלייות, ויין כרם הנטוע בבית השלהין או בבית הזבלים, או יין גפנים שנזרע זרע ביניהן, או יין כרם שלא נעבד--כל אלו היינות לא יביא לכתחילה; ואם הביא, כשר.

ו,ט  [י] יין שנתגלה, פסול לגבי המזבח.  הדלה גפן על גבי תאנה, יינה פסול לנסכים--מפני שנשתנה ריחו, והרי הוא אומר "זבח ונסכים" (ויקרא כג,לז):  מה זבח שלא נשתנה, אף נסכים שלא נשתנו.

ו,י  [יא] סולת שהתליעה רובה, או שהתליע רוב החיטים שנעשת מהן--פסולה; התליע רוב חיטה אחת, הרי זו ספק.  וכל סולת שנשאר בה קמח, פסולה.  [יב] כיצד בודקה:  מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת--אם עלה בה אבק, פסולה עד שיחזור וינפה אותה; אבל סולת חיטים שנזרעו בבית השלהין, או בבית הזבלים, או בבית האילן, או בארץ שלא נרה ולא עבדה--לא יביא לכתחילה; ואם הביא, כשר.

ו,יא  [יג] חיטים שלקטן מגללי הבקר, וזרעם--הרי אלו ספק אם עברה מאיסותן בזריעה, או עדיין הן מאוסין.  לפיכך לא יביא מהן מנחות; ואם הביא, כשר.

ו,יב  [יד] ואלו הן השמנים הפסולין--שמן של גרגרים שנשרו במים, או של זיתים כבושין, או שלוקין, או שמן של שמרים, או שמן שריחו רע:  כל אלו פסולין.  אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים, או בבית השלהין, או שנזרע זרע ביניהן, או שמן שהוציאו מזיתים שלא בשלו אלא עדיין הן פגין--כל אלו לא יביא; ואם הביא, כשר.

ו,יג  [טו] כל המנחות והנסכים--כשרים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, כמו שיתבאר:  חוץ מן העומר ושתי הלחם--שאינן באין אלא מן החדש, ומארץ ישראל.
 

הלכות איסורי מזבח פרק ז

ז,א  לא כל דבר שאינו פסול, מביאים אותו לכתחילה.  כיצד:  היה חייב עולה--לא יביא שה כחוש וכעור, ויאמר הרי אין בו מום; ועל זה נאמר "וארור נוכל . . ." (מלאכי א,יד):  אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר.

ז,ב  וכך היו עושין בזמן המקדש--מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרוחיין וחלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע.

ז,ג  כל העצים החדשים, כשרים למערכה.  ולא היו מביאין משל זית, ולא משל גפן--משום יישוב ארץ ישראל; ובאלו היו רגילין--במורבייות של תאנה של חרשין שאינן ביישוב, ובשל אגוז, ובשל עץ שמן.  והגזרין שעשה משה--אמה אורכן ואמה רוחבן, ועוביין כמחק גדיש של סאה; וכמותן עושין לדורות.

ז,ד  וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים:  נר חצי השדה בשנה ראשונה, וזורע חצייה; ובשנה שנייה, נר החצי שזרע בראשונה, וזורע החצי האחר, קודם לפסח שבעים יום.  ואם לא הייתה השדה עבודה--חורש ושונה, ואחר כך זורע.  ובורר החיטים יפה יפה; ואחר כך שף את החיטים, ובועט בהן הרבה--עד שיתקלפו.

ז,ה  כל החיטים של מנחות--טעונות שלוש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה:  שף אחת ובועט שתיים, שף שתיים ובועט שלוש; נמצאו שלוש שיפות וחמש בעיטות.  וחוזר חלילה, עד שיגמור שלוש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה--כדי שיתקלפו הרבה.  וחושב ההבאה וההולכה בשיפה אחת, להחמיר.  ואחר כך טוחן, ומרקד יפה יפה.

ז,ו  היין מביא ענבים מן הרגלייות, מן הכרמים העבודים פעמיים בשנה; ודורך, וכונסין אותו בחבייות קטנות.  ואין מניחין אותן אחת אחת ולא שתיים שתיים, אלא שלוש שלוש; ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהיה ריחו נודף.

ז,ז  ואינו מביא לא מפי החבית, מפני הקמחין העולה על פני היין, ולא משוליה, מפני השמרים--אלא משלישה ומאמצעה של אמצעית.  [ז] היה הגזבר יושב, והיין יוצא מן הנקב שבצד החבית--כיון שייראה שינוי השמרים מתחיל לצאת, פוסק ואינו לוקח.

ז,ח  ומאימתיי מביא:  מאחר ארבעים יום לדריכתו, עד שתי שנים או יתר מעט; ואם הביא יין ישן מכמה שנים, הרי זה כשר--והוא, שלא יפסד טעמו.

ז,ט  [ח] תשעה מינין בשמן, מפני שינוי מעשיו.  כיצד:  זית שגירגרו בראש הזית, וביררו אחת אחת, וכתשו, ונתנו לסל--השמן שיצא ממנו, הוא הראשון.  חזר אחר כך וטענו בקורה--השמן שיצא ממנו, הוא השני.  ואם חזר אחר שטענו, וטחנו, וטענו שנייה--השמן שיצא ממנו, הוא השלישי.

ז,י  זיתים שמסקן כולן בערבוביה, והעלן לגג, וחזר ובירר גרגר גרגר, וכתשן ונתנן לסל--השמן שיצא ממנו, הוא הרביעי.  ואם טענו בקורה אחר כך--השמן שיצא, הוא החמישי.  חזר וטחן, וטען פעם שנייה--השמן שיצא ממנו, הוא השישי.

ז,יא  זיתים שמסקן, ועטנן בתוך הבית עד שילקו, והעלן, וניגבן, ואחר כך כתש, ונתן לסל--השמן שיצא, הוא השביעי.  חזר וטען בקורה--השמן שיצא, הוא השמיני.  חזר וטחן, וטען פעם שנייה--השמן שיצא, הוא התשיעי.

ז,יב  [ט] אף על פי שכולן כשרין למנחות--הראשון, אין למעלה ממנו; ואחריו השני והרביעי, ושניהן שווין; ואחריהם השלישי והחמישי והשביעי, ושלושתן שווין; ואחריהם השישי והשמיני, ושניהן שווין; והתשיעי, אין למטה ממנו.

ז,יג  [י] אין כשר למנורה--אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד, שנאמר "כתית--למאור" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב):  אין כשר למנורה, אלא היוצא מן הכתוש בלבד.  אבל למנחות, כולן כשרין.

ז,יד  [יא] ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו--כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו, והשווה, והפחות:  שהרוצה לזכות עצמו--יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו.  הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע ה', אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד,ד).

ז,טו  והוא הדין, לכל דבר שהוא לשם האל הטוב--שיהיה מן הנאה הטוב:  אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו.  וכן הוא אומר "כל חלב לה'" (ויקרא ג,טז).