יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) שתקריב הזבה כשתטהר קרבן; (ב) שתקריב היולדת כשתטהר קרבן; (ג) שיקריב הזב כשיטהר קרבן; (ד) שיקריב המצורע כשיטהר קרבן. ואחר שיקריבו קרבנותיהן, תיגמר טהרתן. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א ארבעה הם הנקראין מחוסרי כפרה--הזבה, והיולדת, והזב, והמצורע. ולמה נקראו מחוסרי כפרה: שכל אחד מהן--אף על פי שטהר מטומאתו, וטבל, והעריב שמשו--עדיין הוא חסר, ולא גמר טהרתו כדי לאכול בקודשים עד שיביא קרבנו; וקודם שיביא כפרתו, אסור הוא לאכול בקודשים, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.
א,ב גר שמל וטבל, ועדיין לא הביא קרבנו--אף על פי שהוא אסור לאכול בקודשים עד שיביא קרבנו, אינו ממחוסרי כפרה: שקרבנו עיכבו להיות גר גמור, ולהיות ככל כשרי ישראל; ומפני זה אינו אוכל בקודשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל. וכיון שיביא קרבנו, וייעשה ישראל כשר--אוכל בקודשים. הביא פרידה אחת בשחרית, אוכל בקודשים; ולערב יביא פרידה שנייה--שקרבנו של גר עולת בהמה, או שני בני יונה או שתי תורים, ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.
א,ג הזב והזבה--קרבן כל אחד מהן שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. והיולדת--קרבנה כבש עולה, ובן יונה או תור חטאת; ואם אין ידה משגת--מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. והמצורע, קרבנו שלושה כבשים--אחד עולה ואחד אשם, וכשבה לחטאת; ואם אין ידו משגת--מביא קן, אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.
א,ד הזב, והזבה, והמצורע--מביא כל אחד משלושתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו: שכל אחד מהן סופר שבעת ימי טהרה, וטובל ביום השביעי, ומעריב שמשו, ומקריב קרבנותיו ביום השמיני.
א,ה היולדת--אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר, או ביום שמונים לנקבה; אלא מערבת שמשה, ומביאה קרבנה למחר, שהוא יום אחד וארבעים לזכר ויום אחד ושמונים לנקבה, והוא היום שנאמר בו "ובמלאות ימי טוהרה, לבן או לבת, תביא . . ." (ויקרא יב,ו). ואם הביאה קרבנה בתוך ימי מלאות, לא יצאת: אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאות של ולד זה, לא יצאת.
א,ו עברו ימים אלו, ולא הביאו כפרתן--הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן. וכל זמן שלא הקריבו חטאתם, אסורים לאכול בקודשים; אבל העולה והאשם, אינן מעכבין.
א,ז כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן, אין מקריבין על ידם אלא מדעתם--חוץ ממחוסרי כפרה, שאין צריכין דעת בעלים: שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, אם היו מחוסרי כפרה, ומאכילם בזבחים.
א,ח [ו] איזו היא זבה--זו שזב דמה שלושה ימים זה אחר זה, בלא עת נידתה; וזו היא זבה גדולה, שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן. וכבר ביארנו בעניין הנידה, אימתיי תהיה האישה זבה בדמים שתראה, ואימתיי לא תהיה זבה אלא נידה או טהורה, ומתיי תהיה ספק זבה.
א,ט כל מקום שאמרנו שהיא זבה, וסופרת שבעה--הרי היא חייבת להביא קרבן, וחטאתה נאכלת. וכל מקום שאמרנו שהיא ספק זבה--הרי זו מביאה קרבן, ואין חטאתה נאכלת: שכבר ביארנו שחטאת העוף הבאה על הספק, תישרף.
א,י ושם ביארנו מה תלד האישה או תפיל, ותהיה טמאה לידה, ומה תלד או תפיל, ולא תהיה טמאה לידה. וכל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה--הרי זו מביאה קרבן, וחטאתה נאכלת; וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה, הרי זו פטורה מן הקרבן.
א,יא [ז] האישה שלא הוחזקה עוברה, והפילה ולא ידעה מה הפילה, אם נפל שחייבת עליו קרבן, או דבר שאינה חייבת עליו--הרי זו ספק יולדת, ומביאה קרבן; ואין חטאתה נאכלת.
א,יב וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים, נפל אחד ראוי להקריב עליו, והנפל האחר פטורה עליו, ואין אחת מהן מכירה נפלה--כל אחת משתיהן מביאה קרבן מספק; ואין חטאת אחת משתיהן נאכלת--שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת, שמא אינה חייבת, ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה, שהן אסורין בהניה כמו שביארנו בהלכות שחיטה.
א,יג [ח] אחת היולדת ואחת המפלת, ולד אחד או ולדות הרבה--הרי היא מביאה קרבן אחד לכולן: והוא, שתלד כולן בתוך ימי מלאות; אבל אם הפילה אחר ימי מלאות, מביאה אף על השני.
א,יד כיצד: ילדה נקבה--כל נפלים שתפיל מיום הלידה עד סוף יום שמונים--הרי הן נחשבין עם הוולד הראשון, וכאילו ילדה תאומים זה אחר זה; ואינה מביאה אלא קרבן אחד.
א,טו הפילה נפל בליל אחד ושמונים, ומיום אחד ושמונים והלאה--אם היה ראוי לקרבן, הרי זו מביאה עליו בפני עצמו.
א,טז ילדה נקבה, ולאחר שישים יום או שבעים יום הפילה נקבה שנייה--כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה זו השנייה, פטורה עליו. וכן אם הפילה נקבה שלישית אחר שישים או שבעים של נקבה שנייה--הרי כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה שלישית, פטורה עליו: מפני שהוא חשוב עם הנפל השלישי, והנפל השלישי חשוב עם השני, מפני שהוא בתוך ימי מלאות שלו; והשני חשוב עם הראשונה, ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכול.
א,יז [ט] היולדת טומטום או אנדרוגינוס, והפילה נפל אחר ארבעים מיום לידתו--הרי זו מביאה קרבן על נפל זה, שמא זכר הוא הראשון, והרי הפילה אחר מלאות; ואין חטאתה נאכלת, שמא נקבה היא הראשונה, ובתוך מלאות הפילה, שהיא פטורה מקרבן שני.
א,יח [י] האישה שיש עליה ספק חמש לידות, או ספק חמש זיבות--מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; ואין השאר עליה חובה. היו עליה חמש לידות ודאייות, וחמש זיבות ודאייות--מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים; והשאר עליה חובה. וכן הדין בזב.
א,יט היו עליה חמש לידות ודאייות, וחמש לידות ספק, או חמש לידות ודאייות, וחמש זיבות ספק--מביאה שני קרבנות: אחד על הוודאי ונאכל, ושאר הוודאייות עליה חובה; ואחד על הספק ואינו נאכל, ואין השאר עליה חובה. ואוכלת בזבחים.
א,כ [יא] האישה שנתגיירה, ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה, או משנתגיירה ילדה--הרי זו מביאה קרבן מספק, ואין חטאתה נאכלת.
א,כא כבר ביארנו בהלכות שגגות, שכל מחוסרי כפרה מספק שעבר עליהם יום הכיפורים--חייבין להביא אחר יום הכיפורים: שקרבן זה, מכשירן לאכול בקודשים.
א,כב [יב] האישה שיש עליה לידה או זיבה--מביאה מעות הקינים, ונותנת בשופר, ואוכלת בקודשים לערב: חזקה--שאין בית דין של כוהנים עומדין משם, עד שיכלו כל המעות שבשופר, ויקריבו כנגדן קינים, כמו שביארנו בשקלים ובהלכות כלי המקדש והעובדין בו.
א,כג [יג] האישה שהביאה חטאתה, ומתה--יביאו היורשים עולתה: אף על פי שלא הפרישה אותה מחיים, כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן; והשיעבוד, דין תורה הוא.
ב,א הזוב האמור בתורה, היא שכבת זרע הבאה מחולי החללים שהיא מתקבצת בהם. וכשיוצא הזוב, אינו יוצא בקישוי כשכבת זרע, ואין ביציאתו תאווה ולא הניה; אלא נגרר ויורד כמו בצק של שעורים, דיהה כלובן ביצה המוזרת. אבל שכבת זרע, לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.
ב,ב הרואה ראייות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן--אינו זב: שנאמר "זב מבשרו" (ויקרא טו,ב)--מחמת בשרו היא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר.
ב,ג מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב--במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור.
ב,ד כיצד: אכל אכילה גסה, או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משאוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אישה והתאווה שכיבתה, או שהירהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הירהר בבעילת אישה שהוא מכירה--אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב--תולין בו, ואינו טמא.
ב,ה [ג] הרואה קרי--אינו מיטמא בזוב מעת לעת, שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא; וכן למראה ולהרהור, תולין בהן מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה, תולין בהן כל זמן שמצטער.
ב,ו [ד] מי שמל, ואחר כך ראה זוב, בין גוי בין ישראל--תולין לו במילה כל זמן שמצטער; גוי שראה קרי, ונתגייר--מיטמא בזיבה מיד, ואין תולין לו מעת לעת.
ב,ז קטן--אין תולין לו לא במראה ולא בהרהור, שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב; לפיכך בודקין אותו בחמישה דרכים בלבד. וכשם שתולין לקטן בחולייו, כך תולין לו בחולי אימו--אם היה יונק ממנה, או צריך לאימו.
ב,ח [ה] במה דברים אמורים שבודקין את הזב בדרכים אלו, בראייה שנייה של זוב, שבה ייעשה זב, כמו שיתבאר; אבל ראייה ראשונה, אפילו ראה אותה באונס, וראייה השנייה מחמת בשרו--הרי זה טמא טומאת זיבות. ואף על פי כן בודקין אותו בראשונה, כדי למנות בה שלוש ראייות לחייבו קרבן.
ב,ט ראייה שלישית--אין בודקין אותו בה, אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס, הואיל ונזקק לטומאה, שהרי ראייות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה; ולפיכך יתחייב בקרבן.
ב,י [ו] הרואה ראייה אחת של זוב, הרי הוא כבעל קרי. ראה שתיים--הרי זה זב, צריך ספירת שבעה, וביאת מים חיים; ואינו חייב בקרבן. ראה שלוש ראייות--הרי זה זב גמור, וחייב בקרבן. ואין בין זב שראה שתי ראייות לרואה שלוש, אלא קרבן בלבד. ודברים אלו, כולן דברי קבלה מפי משה רבנו מסיניי.
ב,יא [ז] אחד הרואה שתי הראייות או שלוש, בשעה אחת זו אחר זו, או שראה ראייה בכל יום, זה אחר זה--הרי זה זב: לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים, שנאמר "כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו,כה); והזב, לא תלה אותו בימים. [ח] ואם הפסיק הזב בין ראייה לראייה, יום גמור--אינן מצטרפות.
ב,יב כיצד: ראה ראייה בשבת, וראייה שנייה בשני בשבת--אין מצטרפות, ואינו זב. וכן אם ראה ראייה שנייה באחד בשבת, וראה ראייה שלישית בשלישי בשבת--אינו חייב בקרבן: שאין זו מצטרפת לשתיים, שהרי הפסיק ביניהן יום אחד.
ב,יג אבל אם ראה אחת היום, ואחת בלילה שלאחריו--הרי אלו מצטרפות; ואין צריך לומר שאם ראה אחת בלילה, ושנייה ביום--שהן מצטרפות. וכן אם ראה שלוש ראייות בשלוש לילות, זה אחר זה--הרי אלו מצטרפות.
ב,יד [ט] ראיית הזוב--אין לה שיעור, אלא הרואה כל שהוא טמא: שנאמר "החתים בשרו" (ויקרא טו,ג)--כל שהוא ניכר בבשרו, מטמא. [י] היה הזוב נגרר ויוצא, ולא פסק--אם יש מתחילת הראייה עד סופה, כדי טבילה וסיפוג או יתר--הרי זו נחשבת כשתי ראייות, הואיל והיא ארוכה כשתיים; ואם לא הוארכה כשיעור הזה--אפילו פסק הזוב בינתיים, הרי זו ראייה אחת.
ב,טו וכן אם הייתה ראייה אחת ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין--הרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ויביא קרבן.
ב,טז [יא] ראה ראייה אחת, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה שתיים, או אחת ארוכה כשתיים, או שראה שתיים או אחת מרובה כשתיים, והפסיק כדי טבילה וסיפוג, ואחר כך ראה אחת--הרי זה זב גמור.
ב,יז [יב] ראה ראייה אחת, מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה--אף על פי שאינה ארוכה כשתיים--הרי אלו שתי ראייות, שהימים מחלקין הראייה. לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות, שהוא ספק מן היום ומן הלילה--הרי זה ספק לטומאה.
ב,יח [יג] ראה ראייה אחת ביום, ואחת בין השמשות--הרי זה זב ודאי לטומאה, וספק לקרבן; ומביא קרבן, ואינו נאכל.
ב,יט [יד] ראה ראייה אחת בין השמשות של שבת, וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת--הרי זה ספק לטומאה, וספק לקרבן: ספק לטומאה--שמא ראייה ראשונה הייתה בערב שבת, והשנייה במוצאי שבת, והרי הפסיק שבת ביניהן, ואין כאן זיבות כלל.
ב,כ והרי הוא ספק לקרבן--שמא אחת מהן היה מקצתה ביום ומקצתה בלילה, שהיא חשובה כשתיים, והרי ראה שלוש ראייות, שהוא חייב בקרבן; ולפיכך מביא קרבן, ואינו נאכל.
ג,א כל הימים שהזב רואה בהם זיבות, הרי הוא טמא. וכשיפסוק הזיבות, מונה שבעת ימי נקיים כזבה, וטובל בשביעי, ומעריב שמשו; ובשמיני מביא קרבנו, אם היה בעל שלוש ראייות.
ג,ב ואם ראה ראייה של זוב, אפילו בסוף יום שביעי אחר שטבל--סותר הכול, ומתחיל למנות שבעת ימי נקיים מאחר יום ראייה האחרונה.
ג,ג [ב] זב שראה קרי באחד משבעת ימי הספירה--אינו סותר אלא יומו בלבד, ומשלים שבעת ימים ומביא קרבנו. כיצד: ראה קרי ביום החמישי--סופר אחריו שלושה ימים, וטובל בשלישי, ומביא קרבנו ברביעי.
ג,ד [ג] זב שבדק ביום ראשון מימי הספירה, ומצא טהור, ולא בדק כל שבעה, וביום השביעי בדק ומצא טהור--הרי זה בחזקת טהור. אפילו בדק ביום הטומאה עצמו, ומצא טהור, ופסק הזוב, ולא בדק למחר בתחילת ימי הספירה, ובדק בשביעי או בשמיני, ומצא טהור--עלו לו ימי הספירה, והרי זה בחזקת טהרה.
ג,ה [ד] כל ראייה שהיא סותרת, אינה מביאה לידי קרבן. כיצד: ראה שתי ראייות בלבד, והפסיק יום או יומיים, והרי הוא מונה שבעת ימי נקיים, ובתוך השבעה ראה ראייה של זוב--אינה מצטרפת לשתיים, אלא סותרת; ומתחיל למנות, כמו שביארנו.
ג,ו אפילו ראה בתוך ימי הספירה, שלוש ראייות זו אחר זו, אפילו ראה אותן ביום אחד, אפילו ראה שלוש ראייות בסוף יום שביעי של שבעת ימי נקיים--אינו מביא קרבן, שראייות אלו לסתירה הן.
ג,ז ראה שלוש ראייות בליל שמיני--מביא קרבן, שאין ראייות אלו סותרין. במה דברים אמורים, בזב בעל שתי ראייות. אבל זב בעל שלוש שראה שלוש ראייות בליל שמיני שאחר שבעת ימי נקיים--אינו מביא קרבן שני על שלוש ראייות אלו, אלא קרבן אחד על השלוש הראשונות: שאף על פי שאין שלוש אחרונות סותרות, הרי לא יצא לזמן שראוי לקרבן; והלילה מחוסר זמן הוא לכול--חוץ מיולדת שהפילה בליל אחד ושמונים, שהיא מביאה קרבן שני כמו שביארנו. ודבר זה, מפי הקבלה.
ג,ח [ה] ראה ראייה אחת בליל שמיני, ושתי ראייות ביום שמיני--הרי אלו מצטרפין, ומביא קרבן שני על זיבות זו האחרונה: שהרי ראייה ראשונה של כל זב, כשכבת זרע היא חשובה; ואם ראה אחריה שתיים, מצטרפת עימהן לקרבן. אבל אם ראה שתיים בליל שמיני, ואחת ביום שמיני--אין מצטרפות, ואינו מביא קרבן על זיבות זו האחרונה.
ג,ט [ו] הכול מיטמאין בזיבה--אפילו קטן בן יומו, והגרים, והעבדים, וחירש ושוטה. וייראה לי שמביאין עליהן כפרה, כדי להאכילן בקודשים; וחטאתן נאכלת, שהרי הן כקטן שאינו בן דעת. וסריס אדם וסריס חמה, מיטמאין בזיבה ככל האנשים.
ג,י [ז] הטומטום והאנדרוגינוס--נותנין עליהן חומרי האיש, וחומרי האישה: מיטמאין בדם כנשים, ובלובן כאנשים; וטומאתן בספק. לפיכך אם היה אחד מהן זב בעל שלוש ראייות, או זבה שראת דם שלושה ימים זה אחר זה--מביאין קרבן, ואינו נאכל. היה מונה שבעת ימי נקיים ללובן, וראה אודם, או לאודם, וראה לובן--הרי זה אינו סותר.
ד,א כשיתרפא הצרוע מצרעתו, אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים, ומגלחין את כל בשרו, ומטבילין אותו--אחר כל זאת, ייכנס לירושלים, ומונה שבעת ימים, וביום השביעי מגלח תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה, וטובל; והרי הוא טבול יום, ומעריב שמשו. ולמחר בשמיני, טובל פעם שנייה; ואחר כך, מקריבין קרבנותיו.
ד,ב ומפני מה טובל בשמיני, אחר שטבל מאמש--מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה; ושמא נטמא, אחר שטבל. לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם, אף על פי שלא הסיח דעתו.
ד,ג [ב] נתאחר ולא גילח בשביעי, וגילח בשמיני או אחר כמה ימים--ביום שיגלח יטבול, ויעריב שמשו; ולמחר יביא קרבנותיו, אחר שיטבול פעם שנייה כמו שביארנו.
ד,ד כיצד עושין לו: המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל, כנגד פתח מזרחי, ופניו למערב; ושם עומדין כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותם, ושם משקין את הסוטות. והכוהן לוקח האשם של מצורע, כשהוא חי, ומניף אותו עם לוג השמן במזרח, כדרך כל התנופות; ואם הניף זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו--יצא.
ד,ה ואחר כך מביא את האשם למצורע עד הפתח, ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו, ושוחטין אותו מיד. ומקבלין שני כוהנים את דמו--אחד מקבל בכלי, לזורקו על גבי המזבח. ואחד בידו הימנית, ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית; ואם שינה וקיבל בשמאל תחילה, פסל.
ד,ו הכוהן שקיבל מקצת הדם בכלי--מוליכו, וזורקו על המזבח תחילה. ואחר כך יבוא הכוהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכוהן מבפנים והמצורע מבחוץ; ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכוהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית, וייתן על בוהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית, וייתן על בוהן רגלו. ואם נתן על השמאל, לא יצא. ואחר כך מקריב חטאתו, ועולתו.
ד,ז ואחר שייתן הדם על הבהונות, נוטל הכוהן מלוג השמן, ויוצק לתוך כפו של חברו השמאלית; ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא. וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקודשים, על כל הזיה, טבילת אצבע בשמן; ואם הזה, ולא כיוון כנגד בית קודש הקודשים--כשרות.
ד,ח ואחר כך יבוא אצל המצורע, וייתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך אוזן ובוהן יד ובוהן רגל; והנותר מן השמן שבכפו, ייתננו על ראש המיטהר. ואם לא נתן, לא כיפר. ושאר הלוג, מתחלק לכוהנים.
ד,ט [ג] שיירי הלוג--אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה, כשאר קודשי קודשים: שהרי הוקש לאשם. ואסור לאכול מלוג השמן, עד שייתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות; ואם אכל--לוקה, כאוכל קודשים קודם זריקה.
ה,א איזה הוא תנוך אוזן, זה גדר האמצעי. נתן על צידי הבהונות, כשר; נתן על צידי צידיהן, פסול. בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה, בין שנתן בצד הדם--אפילו נתקנח הדם קודם שייתן השמן--נותן השמן על הבהונות, שנאמר "על מקום, דם האשם" (ויקרא יד,כח). אין לו בוהן יד ימנית, או בוהן רגל ימנית, או שאין לו אוזן ימנית--אין לו טהרה עולמית.
ה,ב אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונות--הרי זה עולה למזבח, וטעון נסכים כנסכי אשם מצורע; וצריך המצורע אשם אחר, להכשירו.
ה,ג הקדים חטאתו לאשמו--לא יהיה אחד ממרס בדמה, אלא תעבור צורתה, ותצא לבית השריפה.
ה,ד יש לאדם להביא אשמו היום, ולוגו אחר עשרה ימים; ואם רצה לשנות הלוג לאשם מצורע אחר--משנה, אף על פי שקידש בכלי. חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו; חסר מאחר שיצק, יביא אחר כתחילה.
ה,ה יצק מן השמן לכפו, והתחיל להזות, ונשפך הלוג--אם עד שלא גמר מתן שבע, נשפך הלוג--יביא אחר, ויתחיל במתן שבע; גמר מתן שבע, ונשפך הלוג--יביא אחר, ויתחיל לכתחילה בבהונות; התחיל בבהונות, ונשפך הלוג קודם שיגמור--יביא אחר, ויתחיל לכתחילה בבהונות. גמר הבהונות, ואחר כך נשפך הלוג, קודם שייתן שאר השמן שבכפו על ראש המיטהר--אינו צריך להביא לוג אחר: שמתנת הראש אינה מעכבת--שנאמר "והנותר, בשמן" (ויקרא יד,יח), "ומיתר השמן" (ויקרא יד,יז).
ה,ו הקדים מתן השמן למתן הדם--ימלא הלוג שמן, ויחזור וייתן השמן אחר הדם; הקדים מתן השמן על הבהונות למתן שבע--ימלא הלוג, ויחזור וייתן על הבהונות אחר מתן שבע: שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד,ב), שתהיה כל תורתו על הסדר. [ז] נתן שבע המתנות שלא לשמן--לא הורצה, והוכשר המצורע.
ה,ז [ח] מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו, צריך קרבן אחר לצרעת שנייה; וכן אם הביא אשמו, ונתנגע, והביא אשמו, ונתנגע--צריך קרבן על כל אחת ואחת. אבל אם נתנגע, ונתרפא, והביא ציפורים, וחזר ונתנגע, ונתרפא, והביא ציפורים--קרבן אחד לכולן.
ה,ח [ט] מצורע שהביא קרבן עני, והעשיר, או עשיר והעני, קודם שיקריב קרבנותיו--הכול הולך אחר האשם: אם היה בשעת שחיטת האשם עשיר, ישלים קרבן עשיר; ואם היה עני, ישלים קרבן עני.
ה,ט [י] שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן, ונזרק דם אחת משתי החטאות שלהן, ואחר כך מת אחד מן המצורעין--כיצד עושה זה המצורע החי: להביא חטאת בהמה, אינו יכול--שמא זו שנזרק דמה חטאתו היא, ואין מביאין חטאת בהמה על הספק; ולהביא חטאת העוף, אינו יכול--שעשיר שהביא קרבן עני, לא יצא. וכיצד יעשה: יכתוב כל נכסיו לאחר, ונמצא עני, ויביא חטאת העוף מספק, ולא תיאכל כמו שביארנו; ונמצא אוכל בקודשים.
ה,י [יא] עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עליי, והיה המצורע עני--הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר, שהרי יד הנודר משגת. ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עליי, והיה המצורע עשיר--הרי זה מביא על ידו קרבנות עשיר, שהרי זה הנידר חייב בקרבנות עשיר.